The Girl From Back Then

Winter crazy

2011-11-15T20:32:00.000+02:00

השבוע האחרון היה בין העמוסים בחיי - אירחתי בחורה גרמניה מקסימה להפליא בדירה שלי, אחריה הגיעו לי להתארח זוג מקסים לא פחות, גם כן גרמניה, אני עסוקה בעבודה, עסוקה בעניינים שלי, בקושי מוצאת זמן לחברים, בנוסף יש לי טיסה לחו"ל לחודש שלם (שזו חשיפה ראשונה שלה פה בבלוג, אז ייאי לי!) בעוד שבועות בודדים, אז לי ענייני דירה להסדיר, עניינים של תכנון מה לכל הרוחות אני בעצם הולכת לעשות באירופה מלבד לנחות ועם כל כמה שכל העניינים הללו מרגשים אותי, זה משאיר לי פחות מידי זמן להתעסק בבלוג, כי עם כמה שאני אוהבת את החזרה לעדכן ועם כמה שזה עושה לי טוב לכתוב פה, כרגע הטיסה שלי היא בעדיפות ראשונה היות ו... אף פעם לא הייתי בחו"ל. אז כן, יש התרגשות באוויר והיא חזקה יותר מהגשם של הימים האחרונים!

אז כולי תקווה שאני אצליח להמשיך לעדכן בתדירות משביעה רצון, ואני בהחלט מתכוונת גם לעדכן מחו"ל.

בצילומים הללו, שוב מככבת גילי המתוקה, הם צולמו בשכונת שפירא בת"א, שם הייתה הדירה הקודמת שלי, כבר לפני חודשים ספורים, מה שמסביר למה היא לבושה בקצר ולא נראית סובלת מהקור.

השמלה היא וינטג' במקור, אבל עשיתי לה כמה שיפורים בעצמי, וכל שאר הפריטים שם כבר הופיעו פה בצילום אחרים בהם היא ככבה - מה שמוכיח שוב, כמה קל לשנות ולקבל לוק חדש לחלוטין, כשמחליפים לו רק פריט בודד.

כולי תקווה שאתם נהנים מהחורף שהגיע עלינו לטובה כמוני, כי אני לא הייתי כ"כ מרוצה ממזג האוויר פה כבר חודשים. הו, הגשם, אין דבר נפלא יותר מהקרירות הנעימה שהוא מביא איתו. ואני גם מרוצה כי זה נותן לי את האופציה להתכונן נפשית לאירופה בחורף - שכל חבריי מבטיחים לי שזו הולכת להיות חוויה קשה, אבל אני בטוחה שהיא תהיה גם מאוד מספקת.

Gili Green

2011-11-10T17:09:00.000+02:00

Photography and styling: Me! (Yud Margulis)

Model and sweetheart Gili B.

Skirt, Sunglasses and Top Thrifted Neckless made by me Shoes Vintage they were a gift Bag Zoya at alenby Belt belongs to another skirt (actually, to the one in the cherry post)

לאחרונה התחלתי לשים שמן פתשן בשיער. אני זוכרת שמתישהו מישהו אמר לי שזה עושה נפלאות, אז בביקור התקופתי שלי ב"ליידי קאר" חנות התמרוקים ה-ממש זולה באלנבי בה אני קונה מגבונים לחים וכל מיני פפיונים לשיער - די שמחתי כשמצאתי 'סרום זרעי פשתן' או איך שהם לא קראו לו, במשהו כמו 15 ש"ח.
השיער שלי באופן טבעי נוטה לכיוון ה"עבה-לא מסתדר-לא גלי-לא מתולתל-וממש מרגיז" אז חשבתי שיפתרו כל בעיותיי כשקיבלתי מחברה יקרה מחליק שיער ליומולדת לפני שנתיים - הבעיה היא שגם איתו, ובעיקר בגללו כנראה, הקצוות שלי נוטים להשרף יותר מהר נייר עיתון באח בוערת - אבל לאחרונה, אני לא זוכרת איך נראה, מרגיש, מריח או מתנהג יום שיער רע.
אז הנה, הצטרפתי לכל הבלוגים שכותבים על ביוטי-וטיפוח ואני מספרת את חוויותי האישיות. אמנם לי יש את הסוג כנראה הכי זול שקיים, כי כזו אני, תפרנית חוסכת (יש טיול באירופה בקרוב, זה מוצדק לחלוטין) אבל אם אפילו הוא עושה כאלה פלאים (אפילו הקצוות השרופים שלי נראים מלאי חיים ואני יכולה להשבע שהם מזמזמים לעצמם שירי מחזות זמר בספונטניות - זו דרכם להביע שמחת חיים, אני לא שופטת) אז שמן פשתן שבאמת הושקעו משאבים בייצור שלו בטח אמור לגרום לכל שיער להפוך למפל של משי טהור או משהו.

דבר נוסף שטורד את מנוחתי לאחרונה בקשר לשיער שלי הוא הגנים הנוראיים שקיבלתי. הראש של אמא שלי, למשל, עד גיל 30 היה לבן כמעט לחלוטין. אצל אחותי המצב אמנם טוב יותר, אבל לא בהרבה (מה גם שאני לא יודעת, היות והיא צובעת את השיער כבר משהו כמו עשר שנים) ואני מי שסובלת מהבעיה הכי מעט - אני טוענת שזה כי אין לי דאגות בחיים ואני האדם הכי פחוץ לחוץ וחרדתי שיש - ולמרות שהשתעשעתי מידי פעם בגוון כזה או אחר, אף פעם לא חגרתי יותר מידי מהגוון שלי. הייתי אדמדמה לפרק זמן מסויים, אולם אחרי הצביעה זה נראה פשוט כאילו באור יש לשיער שלי ברק כתמתם, אבל שינוי אמיתי לא באמת ניכר בגוון. והייתי שחורה לתקופה עוד יותר קצרצרה, כי הוא דהה כ"כ מהר שלא הספקתי אפילו להראות אותו לאנשים מסויימים.
אז השאלה עכשיו: לצבוע? לנסות להלחם בלבן? ואם כן, ללכת על משהו מטורף, או להשאר בטווח הגוון שלי? יתאים לי בלונד?

גילי המתקתקה הסכימה שאני אבצע בה את זממי לפני כמה (וכמה, וכמה) שבועות, וכך יצא שהיא החליפה בשבילי תלבושות כמו גרביים ובאופן כללי הייתה פוטוגנית להפליא. זה צולם בגינה של הדירה הקודמת שלי ובסביבתה - שהתגלתה כפוטוגנית להפליא על אף היותה באחד האיזורים הפחות נחשבים של העיר - אי שם בשפירא.

חצאית ומשקפי שמש שוק הפשפשים סוודר וינטג' מאותו מקום פפיון 'הכל בשקל' קינג ג'ורג' חגורה שייכת לחצאית אחרת (למען האמת, לחצאית שהופיעה בפוסט הדובדבנים) נעליים וינטג' שקיבלתי במתנה.

השבוע ראיתי את הסרט "דרייב" שלכשעצמו היה מאוד מאוד מומלץ - אני חושבת שהוא נכנס לז'אנר משל עצמו, זה מעין סרט אקשן בסלואו-מואושן ולמרות שיש בו קטעים מאוד מהירים, עדיין, הוא עשוי בצורה כ"כ מיוחדת שגם בזמן מרדפי מכוניות הוא מצליח להשאיר את הצופה בשלווה מוחלטת - למרות הציפייה הגדולה לראות מה יקרה הלאה. אני מאוד נהניתי ממנו, אבל מה שהכי עשה לי את זה מתוכו, ומה שבאמת לא יוצא לי מהראש זה הפסקול. הוא היה כ"כ מהודק, נכון ועשוי היטב שגם אני וגם הבחור איתו ראיתי אותו, נשארנו אח"כ עם השירים בראש הרבה הבה אחרי שנגמר הסרט. וכלל לא הופתעתי כשכמה ימים למחרת הוא סיפר לי שהוא הוריד את הפסקול. אלקטרו אייטיזי נקי, כיפי, נעים ופשוט תענוג לאוזן לשמוע את זה.

Kavinsky - Nightcall (youtube)

College feat. Electric Youth - A Real Hero (youtube)

Desire - Under Your Spell (youtube)

Apples in the summer

2011-11-07T18:54:00.000+02:00

התמונות הללו צולמו לפני עידן ועידנים, לכן חבריי הפייסבוק שלי כבר מכירים אותן, מה שמשאיר להם רק לקרוא את ההגיגים המטופשים שלי עליהן. זה היה בקיץ שעבר, אז התגוררתי עם חברים בירושלים לכמה חודשים. זה היה ממש אחרי הלימודים (ועוד כמה עניינים) ומצאתי את עצמי נזקקת נואשות לחופש. בהיותי תפרנית כמעט תמידית, האופציה לסבלט חדר של חברה לקיץ בזמן שהיא נהנתה ממה שיש ליפן להציע, נשמע לי מושלם - וכך גם מצאתי את עצמי נדהמת מכך שלמרות שהתלונה העיקרית שלי לגבי המדינה המתפרקת שלנו היא כמה שחם לי לחיות בה (ספויילר: מאוד!), יש לה גם איזורים עם מזג אוויר כמעט מושלם. אז בזמן שהחברים התל אביביים שלי התלוננו באוזניי על כך שהם עוברים זוועה בדמות אחוזי לחות שהגיהנום יהיה כנראה רחום מכדי שזה יהיה חלק מהעינויים בו - אני נהניתי מרוח קלילה ביולי, סוודר בערבים מסויימים באוגוסט והרבה פחות דאגה מ"איפה לכל הרוחות שמתי את שלט המזגן שלי?! אני נמסה!"
באחד מאותם ימים מופלאים, אני וידיד טוב (שגם צילם את רוב התמונות) הלכנו להסתובב בשכונת נחלאות. התוצאות לפניכם.

the pictures in the post were taken about a zillion years ago. it was over a year ago, while i was living in Jerusalem with friends for the summer. that summer i learned that even in israel, a country in which i constantly complain about the weather (spoiler: it's too hot!) i can walk around in july thinking to myself "wow, i love this wind!" so while most of my friends were crying in my ears over the phone describing with great detailing how every part of their body is melting, i was smiling to myself, enjoying a light breeze and the fact i don't even need a/c.

so on one of those great summer days, me and a friend from town want to walk around in Nahlaot, which is one of my favourite neighberhoods in Jerusalem.

the dress i got at a flee market, the scarf/bow came with it (my senses aer telling me it was soppused to be a belt) the bag is vintage that i got at a garage sale in tel aviv the shoes are from one of the sales at togo.

Cherry down

2011-11-06T04:03:00.001+02:00

I fell of my bicycle yesterday. I was riding home a bit after a pretty strong rain, all the roads were still wet, and so were my tires - So when i was trying to get on the sidewalk, my bike slipt and I found myself having a very intimate moment with some asfalt. My knee - Sorry, my BAD knee, was the part of my body that I fell on. It hurt. I phoned one of my best mates, who lived very close to where it happened, and asked him to walk me home - I was in no condition to do it alone.

In winter time, roads are slippery. VERY. So please, drive safe! No matter what is it you're driving on, do it safe!

This little outfit, I wore on happier days, when I was able to walk, and even more so - Go up and down stairs. At the moment I have a hate-hate relationship with the stairs in my building, with the ones at my work, and, when I think about it - With all of them. They were put on the planet by the devil to make my knee hurt. Don't believe anyone who says otherwise.

Cheery print is probably my favourite print of them all. There is something so naive, happy and at the same time sexy and flirty about it, That i'll probably never be able to resist buying it.

This top I got at a free market, but it's by Zara originally. And I love it.

אתמול נפלתי מהאופניים. חזרתי הביתה מהעבודה מעט אחרי שירד גשם, כל הכבישים והמדרכות היו רטובים, כמו כן גם הצמיגים של האופניים שלי, מן הסתם, וכשניסיתי לעלות מהכביש למדרכה, מצאתי את עצמי אומרת שלום מאוד אינטימי לאספלט רטוב. למזלי, הברך הדפוקה (מאוד) שלי הייתה שם כדי לספוג את כ-ל הנפילה.
אם אי פעם תהיתם למה למאפיונרים בסרטים/סדרות (וכנראה גם במציאות, אבל אני לא יכולה להעיד על זה, אני לא ממש מכירה אותם באופן אישי) יש נטייה לשבור לאנשים פיקות ברכיים, אז תנו לי לומר שמסיבות מאוד טובות. אני למשל, הייתי באותם רגעים נותת לכל מה שהיה מעביר את הכאב האיום ההוא כליה, ריאה, את כל החסכונות שלי, הדירה שלי ולמען האמת את כל חיי - רק שזה לא יכאב ככה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להתקשר בוכיה ודואבת לחבר טוב שיבוא לעזור לי להגיע הביתה, כי לא הייתי במצב לעשות זאת לבד, וישבתי כמה (וכמה) שעות טובות עם קרח על הברך.

אז בחייכם, כל מי שרוכב על אופניים, טוסטוס, או בכלל נוהג - זהירות. בבקשה תזהרו.

Top Zara second hand Skirt Tovale's (a local designer) i got it at a second hand store named "Aderet" Belt found it somewhere Bag flee market Heels TOGO Sunglasses Vintage

התמונות הללו צולמו ביום מעט שמח יותר מהיום, כשמדרגות לא היו אוייב הציבור מספר אחת (ובציבור אני מתכוונת אלי).

הדובדבנים בתמונה, והדפסי דובדבנים בכלל, הם כנראה האהובים עלי. יש משהו בהדפס הזה שמצליח להיות תמים, שמח' כיפי ובו בזמן גם פלרטטני וסקסי' שהופך אותו למנצח. וכנראה זו הסיבה שלנצח אני לא אוכל לעמוד בקסמיו הדובדבניים. החולצה של זארה במקור, אבל הצלחתי לשים את ידיי עליה בשוק פשפשים נפלא אליו אני נוסעת מידי פעם והיא עלתה סכום זעום לעומת כמות האושר שהיא מסבה לי, ולעומת גם כמה שהיא כנראה עלתה במקור. החצאית של טובלה'ס שקניתי בזמנו באדרת ויחד, אני חושבת שזה שילוב לפנתיאון ההצלחות-הלבושיות שלי.

חולצה זארה יד שניה חצאית טובלה'ס שנקנתה באדרת תיק שוק פשפשים נעליים טו גו חגורה נמצאה אי שם משקפי שמש וינטג'

בברכת, מי ייתן והרגל שלי תחלים במהרה (אני בסדר עם לחזור לפעילות מלאה בשישי, שישי יהיה יום טוב. בשישי יש מסיבה מ-מ-ש טובה שאני לא רוצה לפספס, די.ג'ייז מחו"ל ועניינים)

יוד.

Halloween

2011-11-04T18:14:00.001+02:00

Last friday was supposed to be the busiest day I've had in ages, I made so many plans that I needed a whole hour just to count everything I said I'll do. But planing is one thing, and reality usually has nothing to with it. And so was my friday. Around noon, I phoned a friend to ask about her plans - She reminded me that on that very night, there's a burlesque show with a halloween party, and said that she is going with another friend of mine, but they'll be there pretty early.

"Oh!" my eyes lit up "That's perfect!" I had something planned for later and a few hours free to make myself a proper costume. So going early while leaving myself enough time to meet another friend later, having great company and a chance to show off with a homemade costume? Count me in!

It took about 4 hours, maybe a bit more, I did make a few mistakes, but everything was done and ready in time.

Too bad the pics don't show my hair - It was up in a pinup-ish hairdo, with victory rolls, a big black rose and soft curls going down from the back of my head. Come to think of it - Making my hairdo and holding it in place was harder than sewing the entire costume!

Skirt, Top and Neckless made by me Bow the 1NIS store at king george Bag Zoya on Allenby

the one and only, Dafna Bar-el, one of the preforming girls and a big part of the brains behind the entire show.

בשישי שעבר, עשיתי לעצמי כמות בלתי נתפסת של תוכניות. היו לי כ"כ הרבה שא', זה היה בלתי אפשרי אנושית להספיק הכל, וב', רק כדי למנות את כולן הייתי זקוקה לשעה שלמה. אולם כמו שתמיד קורה, המציאות דפקה על הדלת והעירה אותי מהחלום הרטוב בו הספקתי את הכל. וקח קרה, שכשהתפנו לי כמה שעות בצהריים, התקשרתי לחברה יקרה לשאול מה היא מתכננת לעשות בזמנה והיא אמרה שהיא עסוקה ובערב הולכת עם חברה משותפת שלנו למופע ברולסק-מסיבת-האלווין עליו חצי תכננתי בעצמי. וכשהיא אמרה שהן מגיעות מוקדם שמחתי רבות - כי זה אומר שגם תהיה לי חברה טובה, גם זמן לתפור לעצמי תחפושת מפוארת וגם להספיק להגיע לתוכניות האחרות שקבעתי לעצמי לאחר מכן.

pics from the show - all the pictures in the post photography by Noam Dinar

בתמונות לא ממש רואים את השיער שלי, שהיה מורם כלפי מעלה בתסרוקת פינאפ מושלמת למדי, עם ויקטורי רולס, ורד שחור ותלתלים רכים שנפלו לי על הכתפיים. את התרוקת הזו, היה אגב מסובך יותר להרכיב מאשר לתפור את כ-ל התלבושת שלי.

ולסיום, שתי חברותיי המקסימות, ליזה ואיילה, שהגיעו לבושות לתפארת

(כל התמונות בפוסט צולמו ע"י נועם דינר)

Shoe Shine

2011-11-02T19:03:00.000+02:00

כל אחת בטח מכירה את הרגע בו היא עומדת מול ארון שזועק לאוויר וחופש, היות והוא מתפקע מכמות הבגדים שיש לה, מכל הצבעים, הסוגים והמינים - וחושבת לעצמה "או, אם רק הייתה לי עוד חצאית ירוקה אחת, רק אחת, ירוקה, אבל בירוק ההוא שאני מחפשת - המלתחה שלי הייתה מושלמת." או שאולי זו רק אני? אצלי הרגעים הללו באים בתקופות - יש תקופות בהן הדבר היחיד עליו אני יכולה לחשוב זה מהיכן אני משיגה את אותה חצאית ירוקה, יש כאלה בהן אני נעולה על חגורות מותן לבנות בהן אני אחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה רק בכדי למצוא עוד ועוד מהן. עכשיו בעוד שהטירוף הרגעי ההוא עובר, לעיתים גם בלי שבאמת רכשתי את אותו פריט דמיוני עליו חלמתי בלילות - יש כאלה שתמיד שם. למשל, יש לי רצון בלתי מוסבר ומבעבע שלא עובר כבר שנים לנעליים אדומות. אם אני מטיילת באיזור כלשהו שעלולים להיות בו נעליים, אני הופכת שור - רואה אדום ומסתערת. לעיתים בריצת אמוק שמפחידה חברות שלי.

הבוקר, אני וחברתי היקרה ליזה יצאנו למסע תענוגות שופינג. היו רכישות רבות ומוצלחות גם מצידי וגם מצידה, כשבעיני (ובקנאה בעינייה) הטובות ביותר שלי היו מעיל עור אמיתי, שחור, בגזרה רוקרית-מגניבה-וחובקת-גוף של זארה במחיר מנה פלאפל, המוקסינים הראשונים שלי (שכן הייתה לי תמיד נטיה להמנע מהם, אך השנים, וזוג נעלי העקב המושלם הזה פה ממש למטה, ריככו את דעתי) ושני זוגות עקבים אדומים (!)

ועל זה נאמר, כולי אושר.

הבייביז הללו הן וינטג' שאני מעריכה שיוצרו באמצע שנות החמישים-תחילת שישים. הגוון שלהן חי, אבל לא בוהק ולמרבה שמחתי, הן העתק כמעט מושלם של זוג לבן שהיה לי ונהרס, רק באדום - מה שהופך אותן לאפילו אדירות יותר:

This morning, my lovely friend Liza and I went on a little shopping trip - That if you count the number of truly great items we each came home whit - It ended up being not little at all.

For years now, I have this obsession with red shoes. Anything red - if it has a heel, i'll scream of joy if it's my size. And so i did - when I got these two beautiful pairs.

Also, I found my first ever moccasins. I was never a big fan of the style, yet these had something I couldn't resist, and I'm glad I didn't.

So all in all - This was a glorious morning.

המוקסינים הללו הם עבודת יד, כתוב עליהם ברוסית - שאני צריכה מאוד להתאמץ לקרוא, אבל ליזה הקריאה וסיפרה שהם יוצרו תחת המשטר הקומוניסטי, בצ'כוסלובקיה או יוגוסלביה אם אני זוכרת נכון, ואני מתכננת עליהם לחורף כמו שאיש לא תכנן תכנונים מימיו!

האדומות לבנות הוציאו ממני קריאות שמחה של ממש כשראיתי אותן. מיני "אווווו!" מאוד מביכים בטונים גבוהים להדהים. הן לא במצב הכי טוב. אני מעריכה שהן בנות שישים לפחות, ומה לעשות, כשמגיעים לגיל הבלות, מתחילים להראות סימנים. אך אני לא אומר נואש, ואנסה לשקם את מצבן כמה שרק אפשר - מקסימום, הניתוח לא יצליח, ממילא החולה כבר מת. ובכל מקרה אני אוהב אותן עד עמקי נשמתי.

והנה, היישר מטובי בלוגי הנעליים ברשת (טוב, הפעם זה מת'מבלר ספציפי אחד) עוד נעליים!
הפעם - כאלה שאין לי כסף לקנות, אבל הייתי שמחה שיהיו שלי:

And for my and your viewing pleasure - More shoes! This time: Ones i can't afford, but would love to have.

שאנל

Nicholas Kirkwood

Charlotte Olympia

סרג'יו רוסי Sergio Rossi

מיו מיו Miu Miu

Camilla Skovgaard

מיו מיו Miu Miu

.All images are taken from here

The long goodbye

2011-11-01T18:15:00.000+02:00

זו אינה אשליה אופטית, הבחורונת המקסימה הזו, גבוהה בדיוק כמו שהיא נראית בתמונות, וזה ממש לא בגלל העקבים. זוהי גילי, שותפתי לדירה לשעבר, שמתנשאת לגובה מעורר קנאה של 183 ס"מ - כשבערך חצי מזה הוא רגליים הייתי מוכנה לנכס לעצמי בשמחה.

חצאית יוד מרגוליס (מה שמזכיר לי להחליף לה רוכסן, שנשבר כשחברה השאילה אותה) חגורה יוד מרגוליס חולצה וינטג' מהקואופרטיב (חנות יד שניה בבן יהודה, שגם אותב אגב, אני צריכה לתקן אחרי שאותה החברה בדיוק השאילה אותה והצליחה לעשות בה קרע שמאוד מרגיז אותי - אני לא רוצה לעשות הכללות או משהו, אבל מהנסיון שלי, להשאיל בגדים לפנקיסטים, לא נגמר טוב) גרביים איביי משקפי שמש וינטג' משוק הפשפשים שרשרת פנינים הכל בשקל קינג ג'ורג' ונעליים מתנה מליזה הנפלאה.

סטיילינג, צילום, עריכה ועניינים - אני.

Milk and cookies

2011-10-31T20:09:00.000+02:00

תמיד תהיתי לעצמי איך מותגים שקמים להם בוקר אחד מתפשטים כמו שפעת תוך מעט מאוד זמן, והנה, עוד לפני שהספקתי להתעטש, כל העולם כבר מכיר אותם - בעוד שבארצינו הקטנטונת, למעצב דרושות שנים של יריקת דם בכדי להגיע לכלל האוכלוסיה ולא רק לאותו קומץ פשניסטות שמחפשות את המעצבים החדשים בנרות.

Milk From A Thistle הוא מותג אוסטרלי שקיים יחסית מעט מאוד זמן במונחי אופנה, שבדיוק שחרר קולקציה חדשהראיתי תמונות מתוך הקולקציה האחרונה שלהם צצים ברחבי האינטרנט כאילו קראק נארג לתוך הבדים, ואני חייבת להודות שיש בכך לא מעט צדק. הפשטות הלא מתיימרת של הגזרות, בשילוב עם הצבעים השקטים שהולכים כ"כ יפה אחד עם השני, למרות ההדפסים הכביכול "רועשים" הופכים את הבגדים שלהם לכאלו שהייתי רוצה להחזיק מלאי שלהם בארון הפרטי שלי.

:Spring/Summer 2011

Milk From A Thistle is a Sydney based fashion label formed at 06' and designed by Danielle Atkinson. I love the simple cuts, and the use of patterns that makes every garment really interesting and elegant.

האהובים עלי הם השילוב של חצאית העננים הבהירה עם חולצת העננים הכהה, ושמלת היונה השחורה עם הענן בגזרה המתרחבת.

Hot Orange Day

2011-10-30T17:13:00.001+02:00

התמונות הללו צולמו לפני עידן ועידנים. איבדתי אותן במקרה מצער שבעקבותיו כנראה לעולם אמשיך לשאול את עצמי "מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי?!" אולם התמזל מזלי ולפני שכל זיכרון לכל הצילומים שהיו לי נמוג, נזכרתי שחברה טובה לקחה עותק של כל הסטים שצולמו באותו היום כיוון שגם היא השתתפה ואני התעצלתי למיין ופשוט נתתי לה את הכל (הלקח ילדים: לפעמים העצלנות משתלמת).

אותו יום צילום, היה אגב אחד המוצלחים יותר בהם היה לי העונג להיות נוכחת, היות וזו הייתה הפעם הראשונה בה באמת יצאנו למטרה הזו בלבד, נסענו אל מחוץ לת"א, חיפשנו שדות ומקומות יפים לצלם בהם, לקחנו צלמת (ללה דג'פרוב, שצילמה את כל התמונות הללו, אותן אח"כ אני ערכתי) ועשינו את זה במשך יום שלם. באנחנו - אני מתכוונת אלי, לנסטיה, שהייתה על תקן "דוגמנית הבית" וללה, שהסכימה להיות חלק מכל היום הזה לשמחתי הרבה.

את השמלה קניתי לפני שנתיים בקירוב בשוק העתיקות של כיכר זידינגוף. היא הייתה גדולה עלי, חסרת צורה וכנראה לא הייתה גורמת אפילו לקופסת קרטון שהייתה בעברה אריזת מקרר להראות חיננית יותר, אז אני ראיתי פוטנציאל, ראיתי את האור ואמרתי למוכרת שלה "שישים? לא. אבל אההה... אני חושבת שאני מוכנה לקחת אותה בעשרים. היא במצב נוראי וצריכה הרבה עבודה."

סיכמנו בסוף על שלושים. השקעתי בה כמה שעות עבודה ויצאה מהסיפור אחת השמלות האהובות עלי.

המגפוניים (שזה בין מגפוניים למגפיים) הן הוינטג'-ורסצ'ה שלי, אותן קניתי לפני שנתיים בקירוב בשוק המופלא באשדוד בחמישה עשר או עשרה שקלים, אני כבר לא זוכרת. הן הפכו בשנה שעברה לנעליי החורף הנחרשות ביותר שהיו לי מיימי. בכל פעם בה עמדתי לבושה אך יחפה מול המראה ותהיתי "אוי, אבל... איזה נעליים?" הן תמיד השלימו את המראה והידקו את הכל יחד ללוק משובח והן בין הזוגות הנוחים ביותר שיש לי.

Mirrors - Into The Heart (youtube)

there's no song on the planet at the moment that makes me feel better than this one does. i have no idea how, but in my ears, this sounds like mirrors did the impossible and recorded bliss.

These pictures were taken ages ago, only do to a very unfortunate incident, I lost the whole set for a very long time, and only got it back recently. They were taken by Lala Djafarov, edited by me, during that whole day, we had the help of my lovely friend Nastya K.

The dress is originally vintage, only i re-did it to fit me, and it came out a lot better than i ever expected! Now it's one of my favorites :)

And the boots are vintage Versace i got at the flea market about two years ago.

Good day!

Purple green

2011-10-29T19:02:00.000+02:00

באמצע ספטמבר, עזבתי את הדירה היחידה בשמונה שנות מגורים בת"א שהייתה בדרום העיר. הייתי שם תשעה חודשים. גרתי בעצם בית פרטי אותו חלקתי עם חברים, והגינה שהייתה לנו, הייתה מאוד מרשימה - גם הצילומים בפוסט הזה צולמו בתוך סבך הצמחיה שלנו, רק שמעבר לירוק הנעים, האווירה שם די מהר השתנתה לכזו שכלל לא הייתה לטעמי, אולם בהינתן מצבה הקשה של ת"א מבחינת דיור זול, לא היו לי יותר מידי ברירות ונשארתי שם כמה חודשים יותר מידי עד שמצאתי את הנוכחית שלי.

לא הייתי מעולם אדם יציב-מגורית וכעת, עם כל ההשקעה שאני מכניסה בחדרי החדש, אני מאוד מקווה שזה ישתנה. יש לי חברים שמאכלסים פה בעיר את אותן הדירות כבר תשע שנים, ועם כמה שזה נראה לי לא הגיני בהתחשב בדרך בה נעתי ונדתי מאז שעברתי להתגורר לבד - זה משהו שאני מאוד כמהה לו. תחושת בית חזקה באמת זה משהו שאף פעם לא היה לי, ולמרות אינספור החפצים שיש לי, עדיין יש בי חלק שיקח תרמיל בודד עם כמה פריטים הכרחיים ולעזוב הכל מאחוריי.

אז את הדירה ההיא אני שמחה שעזבתי, למרות שאני מתגעגעת ליכולת לצאת בבוקר בפיג'מה וכוס תה ביד לחפש פסיפלורות על המטפס שהיה לנו בחצר האחורית, ולהיות מוקפת בכ"כ הרבה ירוק וצמחי תבלין בזמן שעוד גרתי בת"א, מפלצת הבטון.

בהיותי תופרת, אני יכולה לזהות פריטים שנתפרו ביד, כשהשמלה הזו, היא אחת המציאות המוצלחות שלי. היא תפורה היטב, לפי גזרה מעולה שהייתי שמחה להניח עליה את ידי בכדי לתפור לעצמי צי של כאלו בכל הצבעים - ולבד שלה יש נפילה יפיפיה בעיני. הקלילות שלה וכמה שהבד נעים, הפכו אותה די מהר לאחת משמלות הקיץ החביבות עלי, והפוסט הזה הוא בעיני סוג של פרידה ממנה לעת עתה, היות ואפילו אם אני אוסיף לה גרביונים מצמד פלדה ושריון, עדיין היא תהיה קלה מידי לחורף.

הנעליים הן מתנה מחברה יקרה, שקנתה אותן באלדו ולצערה הרב (ושמחתי המרובה) התגלו כקטנות עליה. ברגע שהיא סיפרה לי על כך ששוכך אצלה זוג מיותם של נעלי לאקה בצבע בורדו עמוק, עם פיפ-טואו ועקב סטילטו, עיני נמלאו אור ובאוזניי שמעתי שירת ציפורים שכן אני, הקטנה, למרות שאני מצליחה להתנשא לגובה 171 ס"מ, מידת הנעליים שלי נעה בין 37 ל-39. כשהעקבים הנהדרים הללו, אמנם לא מתאימות לי כמו נעליי הזכוכית של סנדרלה, כי הן מעט מעט גדולות, אבל באופן לביש בהחלט.

שמלה אדרת יש שניה תיק וינטג' משוק הפשפשים נעליים אלדו מתנה מחברה קשת צמה ליידי קאר.

ונסיים בפסקול שלי לימים האחרונים - אלקטרוני עדין שעושה לי נעים בעמוד השדרה.

Labyrinth Ear - Snow White (DREAMTRAK Remix) (youtube)

Caribou - Hannibal (youtube)

Soul Clap - Lonely C (youtube)

Dusty Kid - Lynchesque (youtube)

Oh, Johanna

2011-10-27T15:56:00.001+02:00

האובססיה היחידה שאני מטפחת יותר מזו שיש לי לנעליים, היא החיטוט ברשת. לא אחת אני מוצאת את עצמי בכל מיני עמודים שלא רק שאין לי מושג איך הגעתי אליהם, לא הייתי מצליחה לשחזר את הדרך לשם גם אם היא הייתה מרוצפת פירורי לחם ושלטי ניאון שאומרים "מפה, פוסטמה!" אל הבחורה הבאה, הגעתי בדיוק כך, לפני בערך שלוש שנים, ואני עלולה להתחיל להאמין באלוהים כלשהו, רק בכדי שיהיה לי למי להודות על הפלא שהיא מהווה בעבורי.

Being an internet fashion freak, gets me sometimes to pages I have no idea how on earth I got to - But I'm thankful I did. The case with this lovely lady is no different. I don't remember how is it that I found myself browsing threw her flickr, about 3 years ago i think, yet who cares? It was love at first sight.

שמה הוא ג'ואנה אוסט, היא שוודית, עם חוש סטייל מהמדוייקים והנפלאים שראיתי (היחידה שמשתווה לפיקסי, שנעלמה מעל דפי האינטרנט לפני שנתיים וחצי) היא יפה עד כאב בעיני, והיא מסוג הבנות שגורמות לפני לעטות את אותו גוון ירקרק שאני שומרת רק למי שבאמת מצליחה להיות מושלמת - כי לאור רשימת ההישגים המטורפת שלה, אי אפשר שלא להסכים איתי בעניין המושלמות הזו בה היא ניחנה: היא אמנית מוכשרת, דוגמנית, היא תופרת (כולל מערכות לבוש מדהימות בהשראת המאה ה-18, אותה היא אוהבת במיוחד) ובנוסף לכל זה, המנוולת גם חיה בבית אותו היא עיצבה כאילו היא שלפה לי מהראש את איך שתמיד דמיינתי שבית חלומותיי יראה, ועוד עשתה זאת טוב יותר.

Johanna Öst is one of those girls who makes me green of envy, cause when i look at her pictures, the only thing that comes to my mind after "Wow!" is "Damn you, leave some for others!" she's an artist, a model, she makes some of her own clothes, she has impeccable taste and style, and to top all that - She decorated her house to look suspiciously like my dream house.

Johanna's flickr, blog, 18th century blog, etsy shop and website

האתר של ג'ואנה, הפליקר שלה, החנות שלה באטסי , הבלוג שלה והבלוג שלה על המאה ה-18.

she top on the left was made by her.

הטופ משמאל נתפר על ידיה.

Brains

2011-10-26T17:36:00.000+02:00

צווארוני מלח הם מסוג הדברים שגורמים לי לצווחות "אווו!" היסטריות. הבעיה איתם היא שהם נפוצים בימינו בערך כמו צרעת - וגורמים בכך לאותה עומגת נפש שהייתה נגרמת לי, במידה והייתה לי את אותה מחלה ספחתית. אם הייתי מקבלת את שלי, אז היו לי קרוב לשלושים פריטים שונים שחולקים את אותו צווארון פלא, אך בהיותי עצלנית (מה שאומר שתפרתי לעצמי עד היום רק שמלה אחת שכזו) וקמצנית (המציאות התל אביבית, על מהפכות ומאבקים אני לא צריכה לספר לאף אחד) נותרה המלתחה שלי מיותמת ובודדה (ממש) ואת הנחת שלי אני מקבלת ממספר מזערי וזעום של אותם פריטים נחשקים. אחד מהם, היא הגופיה החיננית הזו, שהצבע שלה - מעין כחול ים כהה - עושה לי נעים בלב ודמעות בעיניים, כי מתברר שגם אחרי שחרשתי את נחלה בנימין פעמיים, את הגוון המדוייק הזה אני עדיין יכולה למצוא רק בדמיון. וכאמור - בגופיה האהובה שלי.

גופיה שוק הפשפשים חצאית נקנתה יד שניה ומכוערת בגלל הבד המגניב, ושודרגה על ידי ומכונת התפירה שלי לפלא שהיא היום שרשרת אני הכנתי תיק מתנה ממישהי שלמדה איתי ורוקנה לאמתחתי את הארון המופלא של סבתא שלה מהסיקסטיז (שכחו משידוכים ומצוות - על דברים כאלה מקבלים מקום בגן עדן) חגורה מצאתי.

ונסיים במשהו קצת שונה - את ריק גנסט, הלוא הוא הבחור המקועקע ביותר בעולם, הידוע גם בשם "זומבי-בוי", הכרתי דרך אתר קעקועים מעט לפני שהוא הפך להיות סנסציה כלל עולמית. אני לא בטוחה מה בא קודם, השתתפות בתצוגה של טרי מוגלר או הקליפ של ליידי גאגא - רק שזה לא כ"כ משנה, כי אחרי שניהם, הוא כבר היה בכל מקום.

ממש לאחרונה, הבחור קיבל קמפיין נוסף, של חברת איפור הפעם - שמן הסתם שכרה אותו בגלל הקעקועים, אבל רק כדי שהם יוכלו להוכיח כמה איכותיים המוצרים שלהם, ו - למחוק את כולם.
ככה זה נראה:

ככה הוא נראה כולל הדיו, כשהוא עשה מוגלר.

והנה מאחורי הקלעים של סרטון הפרסומת של דרים-בלנד:

Lifeboat

2011-10-25T11:58:00.001+02:00

השנה חגגתי את הקיץ השני לאחת מהברקות הלבוש היותר טובות שלי - קראתי לזה "מדי קיץ" ומדובר בארסנל קטן שרכשתי לעצמי של בגדי-ים שלמים, אותם הייתי לובשת כחולצה לכל דבר, עם חצאית מעל. קרם הגנה, גב חשוף, חצאית מתנופפת - או דווקא אחת שלא - ומבחינתי, זה מה שהפך את התקופה בה 80 אחוזי לחות היה סטנדרט, לנסבלת, ולעיתים אף למהנה.

בגד ים יד שניה נקנה בחנות של אסתר בגבעתיים נעליים מתנה מחברה נקנו בספרינג חצאית אני תפרתי

חידוש נוסף שעשיתי במהלך התקופה בה לא עדכנתי את הבלוג הוא קעקועי הריבועים שלי - על שתי הזרועות, מעל המרפקים. הם הצטרפו לשאר הקעקועים הסימטריים שלי לפני שנה-ובערך-חודש, ובאופן משעשע למדי, דווקא הם גונבים את ההצגה לכל שאר - עד היום, הם אלה שהעלו הכי הרבה שאלות בקרב זרים מוחלטים, שמחליטים לא אחת לעצור אותי ברחוב, בעבודה, בפאבים או בכל מקום בו אני נמצאת, בכדי לתהות "מה זה?"

על יד שמאל מצוייר לו ריבוע אדום ובתוכו חצי עיגול שחור, ועל יד ימין, זו שרואים פה ברוב התמונות, את ההיפוך שלו, ריבוע שחור עם חצי עיגול אדום בתוכו. השאלה הנפוצה ביותר עד היום בנוגע אליהם היא איזה דגל זה?* כשהאמת לא יכולה להיות רחוקה יותר.

מדובר בסמל של הלהקה האהובה עלי - אינטרפול. השמאלי היה על עטיפת האלבום הראשון, ממנו לקוח גם ה-שיר האהוב עלי, והימני על עטיפת האלבום השני. אינטרפול עברו איתי כ"כ הרבה תקופות, כ"כ הרבה מצבים, הם היו הפסקול לכל דבר משמעותי שאי פעם קרה לי והצלילים המדוייקים שלהם מתנגנים לי בראש כבר שמונה-תשע שנים, אז כן, לחלוטין מגיעה להם, ולי - ההצנחה הזו.

והנה הוא - השיר האהוב עלי בכל הזמנים: Interpol - Leif Erikson (השיר להורדה)

*איזה דגל זה?
אחרי בערך חודשיים בהן השאלה הזו חזרה על עצמה, אני וחברי הטוב ביותר, יום אחד, כשרבצנו אצלו בחוסר מעש, המצאנו את התשובה המושלמת: שוונמרק.
שוונמרק, למקרה ותהיתם, הוא חבל ארץ בין שוודיה לדנמרק, אי שם בצפון, בו יש שני חלקים - החלק השווני, והחלק הנמארקי. בין שני החלקים יש יריבות נוראית בת מאות שנים, עוד מתקופת ימי הביניים, כששוונמרק הייתה נסיכות עצמאית, כמו לוקסמבורג, למשל.
אני תמיד מספרת שהמשפחה שלי במקור משוונמרק, וזו בעצם הסיבה בגינה עשיתי את הקעקועים הללו, ושהדגל עצמו הוא שני הסמלים מחוברים - אבל בגלל הדרך בה אבותיי עזבו את שוונמרק (הם גורשו באכזריות מהחלק השווני, כי סבא-של-סבא שלי, שהיה סוחר מאוד מצליח בתקופה ההיא, מכר גם לנמרקים, וכשהשוונים גילו הוא נאלץ לעזוב) הפרדתי אותם.

בכל פעם בה אני מספרת את הסיפור הזה (שהובא למעלה בגרסתו המקוצרת), הוא רוקם עוד עור וגידים, והיום הוא כבר סגה היסטורית מרשימה למדי - כשהחלק המצחיק באמת הוא שכיום מסתובבים להם אי שם כל מיני אנשים שבטוחים ששוונמרק קיימת.
זה לא מאוד יפה מצידי, אבל זה גם לא מאוד יפה מצידם, להחליט שקעקוע הוא נחלת הכלל ורק כי היום היה חם מכדי שאני אסתיר אותו, כל מי שרואה אותו זכאי להפריע לי בשאלות לגביו.

Honey, I'm home!

2011-10-23T18:00:00.000+02:00

בתום דממה של כמעט שנתיים - הגיע מבחינתי הזמן לחזור לפעילות מלאה.

מן הסתם היו לי את הסיבות שלי בגינן לקחתי את אותה הפסקה, ולאורך כל התקופה, המחשבה על הבלוג קיננה בירכתי ראשי, לא עוזבת לרגע - כשכעת, אני מרגישה שסוף סוף חזרה לחיי היציבות הנכונה לה אני זקוקה בכדי להתמיד ולהיות באמת מחוייבת למקום הזה.

עברתי לא מעט במהלך ההעלמות שלי, ומאחר והרגשתי תמיד שיש חלק אישי מאוד בכל מה שאני בוחרת לשתף פה, אני כן מרגישה צורך כלשהו לחלוק את אותו טירוף של השנתיים האחרונות. המאפיין העיקרי שלהן היה שינויים - עברתי חמש דירות, כשאחת מהן הייתה בירושלים למשך כמה חודשים בודדים, למדתי, סיימתי, לקחתי חופש, חזרתי לעבוד (בבית קפה-מסעדה, אז אצל מעצבת אחריה שוב במסעדה, וכעת אני בבר ובנוסף אצל מעצבת אחרת), יצאתי, נשארתי בבית, טיילתי, קיוויתי, השתניתי, התנסיתי ואני חושבת שיהיה מאוד מדוייק לומר שהיציבות היחידה שנשמרה לאורך כל התקופה הזו היא הליבה החזקה באמת של האנשים הסובבים אותי. כשהבחור עליו יצא לי לכתוב מעט בפוסט הקודם שהעליתי פה, שממלא כעת את משבצת החבר הטוב ביותר שלי, ואת הסלע שלי - הוא מי שמגיעה לו התודה הגדולה ביותר על כך שהיום אני אדם שלוו יותר, שלם יותר ומסודר יותר. לא את הכל אני זוקפת לחלוטין לזכותו, אולם ההתחלה, הדחיפה וההארות הראשונות שעזרו לי להגיע למקום הנכון יותר בו אני היום - על כל אלה אני חבה לו את תודתי.

אני שקטה יותר. צלולה יותר. יש בי הרבה פחות 'סרטים' ואני מאושרת לומר שאפילו הבלאגן וחוסר הידיעה - שתמיד אפיינו את חיי, מתחילים להעלם בהדרגה.

אני יוצרת, תפרתי עד היום לא מעט מאותו אוסף מופלא שממלא את הארון שלי וכולי תקווה שההחלטה שלי להמשיך פה ת

השמלה הראשונה שאני מפרסמת פה, היא בין האהובות עלי. שילוב הצבעים הזה - כחול עמוק, אדום בוהק ולבן - חוזר אצלי במלתחה לא מעט, ותמיד כשאני מרגישה שלשמלה כחולה חסר משהו, אני אוסיף לה כמעט בלי לשים לב אקססוריז אדומים וחגורה לבנה - פשוט כי הצבעים הללו יחד יוצרים כזו חיות, שאני כלל לא מתפלאת שגם לא מעט מדינות הנציחו אותו בדגלים שלהן.

שמלה וינטג' שנקנתה באדרת נעליים וחגורה שוק הפשפשים פפיון וסיכת דש "הכל בשקל" קינג ג'ורג', שרשרת תות אני הכנתי תיק וינטג' שנקנה במכירה ביתית

אינסומניה

2010-06-30T05:55:00.009+03:00

בחודשיים מאז העדכון האחרון שלי, דברים השתנו בחיי עד לרמה בה אני לא חלוטין מכירה את מי שאני נכון לעכשיו. אני גם לא תמיד מבינה מי האנשים סביבי, מאיפה הם באו ומה בדיוק הם רוצים. הזרות לא נובעת מכך שאני לא נהנית בכל הסיטואציות אליהן אני מכניסה את עצמי (בשיטתיות) לאחרונה, אלא פשוט מכך שהן כה שונות ממה שהורגלתי אליו בתקופה שקדמה לעכשיו, שאני חייבת לפעמים לעצור את הכל ולתהות אם זה בסדר, אם אני בסדר, אם הם בסדר ואם הכל עכשיו כל כך בסדר, איך זה שלפני כן, תקופה כ"כ ארוכה לא יכולתי לומר שיש ולו דבר אחד בחיי שהוא באמת בסדר וזה לא נראה לי מצריך תיקון.

השתנו בי חלקים הקשורים בדרך בה אני תופסת את הסובבים אותי, השתנתה תחושת חוסר האונים התמידית ששרתה עלי כשהייתי מוצאת את עצמי במצב ממנו לא היה לי איך לצאת לבד והייתי זקוקה לעזרה חיצונית והשתנה הצורך לברוח להתבודדות בתוך עצמי כיווון ש'רק אני יודעת מה טוב ומי הם שיגידו לי אחרת?!'

אני די עקשנית רוב הזמן, עצובה לפרקים מאוד קצרים ומאוד מפוחדת בכל הנוגע לצעדים ראשונים, צעדים גדולים, הודאה באשמה כשהיא באמת שלי - והדבר ממנו אני הכי פוחדת ממנו הוא אותו "לא" שאני צריכה לעיתים לומר כשהקרובים אלי שואלים אם הכל בסדר - ו"ברור, הכל הכל." זו לא התשובה הנכונה.

(חזיה: דונה ויקטוריה, תחתונים: שלו, נוף: מרכז ת"א מהמרפסת שלו, השתקפות: שלי)

קצת אחרי יום העצמאות, קצת לפני שנהיה לי פה הרבה יותר מידי נוח, אני ומי שהיה עד אז הבויפרנד הארור שלי, נפרדנו.

ברעש, צלצולים, כעס והרבה מאוד הקלה מצידי. הפרידה הזו הייתה כל כך הכרחית ונחוצה - שכבר כשיצאתי מהבניין בו גרנו ולא היה לי מושג איפה אני ישנה, מה אני עושה הלאה ואיך לכל הרוחות אני ממשיכה מאותה נקודה בזמן בה הרבה מאוד דברים בעבורי הפסיקו להיות ברורים - הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה תסכולים, דאגות, פחדים ורעש נעלמו. באותו חלקיק שניה של סגירת הדלת אחריי ונשימה עמוקה כי אני כבר לא 'בתוך זה'.

אני זוכרת איך אני וקט הלכנו על קינג ג'ורג' כדי לפגוש את ההורים שלה שיאספו אותה (היא הייתה אצלי ושמעה את הצעקות מעבר לדלת) ואני לא זוכרת אם קשקשתי בלי הפסקה, שתקתי כל הדרך, צחקתי, צעקתי, כעסתי או קפצצתי תוך כדי הליכה, אבל אני זוכרת בחדות שלא תאמן איך הצבעים של הרחוב, הפנסים ובמיוחד האורות של השלטים הזוהרים של שורטובצ'ניק (בית המרקחת בפינת דיזינגוף) היו הבוהקים ביותר שהם אי פעם היו.

אף אחד כנראה לא ידע זאת כי הוא לא היה ממש שם, איתי, בדיוק אז - אולם באותן דקות, קינג ג'ורג' היה הכי יפה ונכון שהוא אי פעם היה. כי שם הייתי, חופשיה מהנטל שלי ומלהיות הנטל שלו.

תמיד אהבתי לילות, תמיד הדבר הראשון שנעלם לי אם השתנה בי ולו הדבר הקטן והרגעי ביותר זו היכולת לישון.

אני לא ישנה לפני נסיעות ארוכות, לא ישנה כשמשהו מציק לי, לא ישנה כשאני מאוהבת, לא ישנה כשאני מדוכאת, לא ישנה כשחם לי ולא ישנה כשאני לא שקטה. כדי לישון כראוי אני זקוקה לחממה של רוגע אין סופי ותחושת ביטחון שנדיר שאני מצליחה לחוות באורח החיים בו בחרתי.

ולמרות שאני הולכת לישון בשבועות האחרונים רק אחת לשלושה ימים, אני לא יכולה לומר שמשהו קונקרטי מציק לי בהווה - סה"כ, יש לי מפתח לאחת הדירות המוצלחות בת"א, מיטה נוחה פלאים בה אני מרגישה מאוד רצויה, בחור שסובל את כל הדפיקויות הקטנות והגדולות שלי כבר כמעט חודשיים ובאופן כללי - פה, בדירה שלו, זה המקום בו אני מרגישה הכי בנוח לשכוח את המשקפיים שלי. אפילו שאני לא באמת צריכה אותם, המספר שלהם די אפסי.

מאז אותו ערב שישי על קינג ג'ורג', ישנתי מאז בעיקר פה, כשפה זה המצב הכי ברור/לאברור שיש. מה שמפתיע מבחינתי זו הקלות בה אני - שצריכה לדעת, לנתח, להבין, לחטט ולהרגיש שיש לה שליטה על הכל למרות שזה אף פעם לא המצב - מקבלת את ה'לא ברור' הזה בכניעה והשלמה מוחלטת ולא מחפשת מעבר.

הוא, מי שכבר כמה שבועות התקבע על "הבחור שלי" כיוון שאין לי שם תואר מתאים אחר בעבורו, עושה לי טוב. אני אוהבת את איך שאני לידו. וזה בעצם כל מה שיש.

בסיכום כללי של המצב - אין לי כ"כ דירה כרגע, אין לי יותר לימודים, אני לא באמת עושה עם עצמי משהו מלבד להעביר את הזמן, אני בערך 5 ק"ג פחות כי פרידה זו הדיאטה הטובה בעולם, יש לי משהו כמו שישה טון בגדים חדשים שצריך לצלם לבלוג, אין לי צלם.

Color burn

2010-04-28T19:28:00.002+03:00

זוהי חברתי הטובה קט. קט בחורה יפה. קט גם תמשיך לאהוב אותי ותסלח לי על זה שהתמונות צולמו לפני.... שלושה חודשים? ועולות רק עכשיו לבלוגון שלי. הממ...

מלבד זאת, אני משתפרת פלאים בכל עניין התפירה הזה, בחיי. הלימודים שלי טובים לי. ואני טובה להם. ואני ממש מקווה שבעתיד אני אוכל לעשות עם זה משהו - וגם שיהיו לי מספיק פריטים מוכנים כדי להתחיל להשוויץ בהם בבלוג.

צילום, סטיילינג, עריכה, איפור, שיער וכנראה עוד משהו שאני שוכחת: יוד מרגוליס.

דוגמנית: קט הלוהטת.
חתול: חתול.

ולפינת "הלב שלי נמס"
למי שלא יודע, אחד הבחורים המוצלחים בתולדות האנושות הוא אלכס טרנר. אני לא יודעת אם הוא מכר את נשמתו לשטן, התרחץ בדם בתולות או בנה במו ידיו מזבח לאלים קדמונים - אבל בחיי שכל דבר שהוא מעורב בו ממש ממש ממש ממש טוב!
הפעם, למרות שזה ישן נורא, אני מפרסמת פה את השיר הכי כפי שהוא אי פעם הקליט עם שאר הקופיפים: Love Machine [יו טיוב], שלדעתי, צריך להיות השיר הראשון שמדברים עליו בכל פעם שמזכירים את 'Guilt By Association' שכן מדובר בלא פחות מקאוור גאוני לחלוטין של גירלז אלאוד שבוצע ברדיו1 הבריטי.
שלא לדבר על זה שהשיר [בביצוע של טרנר כמובן] הזה ממיס לבבות בעיקר בגלל דבר אחד, 2:01 לתוך השיר ואלכס מתחיל להתפקע מצחוק וזה הדבר החמוד ביותר שאני ונסטיה [שהיא זו ממנה ציטטתי את 'הלב שלי נמס', שנאמר, כמובן, בתגובה לצחקוק המתקתק הזה] אי פעם שמענו. או, נסטיה, אהובתי ותאומתי המוזיקלית.

little white dress

2010-04-26T23:39:00.001+03:00

לאחרונה מרגיש לי כבד מידי להתלבש על טהרת השחור - מצחיק שכל דגדוג של חורף הוא זה ששולח אותי לחפש פריטי לבוש לבנים ונקיים - זה מרגיש לי נכון אחרי ימים בהם יש ריח של גשם באוויר.

זו השמלה הלבנה היחידה שיש לי. בעצם, זה אחד הפריטים הבודדים שיש לי בלבן אמיתי. כל הבגדים שלי, בין אם זו הייתה הכוונה או פשוט כי זה נשמר מהתקופה והשנים ניכרות בצבע - מקבלים מעין 'לובן וינטג'' שהוא בעצם לבן-שמנתי-נוטה-לבז'. שהוא אמנם אחד הצבעים האהובים עלי, אולם כאמור - הוא אינו "לבן".

my little white dress. and the only one i own in 'real' white. most of the clothes in my closet are in a color i can only describe as "vintage white" - it's a great yellow-cream color that i really adore.

שמלה ממכירה ביתית של נעה אסטרייכר 60 ש"ח חגורה נמצאה אי שם נעליים השוק באשדוד 20 ש"ח גרביונים יד שניה מחברה צמידים הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח

אני וחברתי המהממת נסטיה, שכדי להסביר את הקשר בנינו כמו שצריך, צריך לציין שהיא למעשה, בהרבה מאוד מובנים פיצול הגוף שלי. שזה כמו אדם אחד עם פיצול אישיות, אבל במובן בו אנחנו שני בני אדם, עם אותה האשיות. כמעט בדיוק.

אז אני והיא, מבלות את הימים האחרונים בחיוכים בולעי אוזניים ומלמולי "אני יכולה למות עכשיו מאושר כי שמעתי את זה!" ושמיעה אינטנסיבית לרמת דימומי אוזניים של הפלא שהוא האלבום החדש של Crystal Castles, להקת ה-8ביט האהובה עלינו.

גם מי שזה לא הסגנון שלו, אז בבקשה, לפחות פעם אחת בחיים שלכם, תרשו לעצכם לחוות שלמות מוזיקלית מהי והקשיבו מההתחלה ועד הסוף לזה: Crystal Castles - Baptism [לינק להורדה]

הייתי שמה פה טראק נוסף, אבל משום מה האינטרנט לא מוצא אותו. משונה בהחלט .

בכל מקרה, את האלבום המלא אפשר להשיג פה ומלבד רצועה אחת שנשמעת כמו הכלאה בין רעש לבן, מיקרוגל עולה באש וצליל מים רותחים - האלבום הזה נפלא ומושלם יותר משמיעה לשמיעה.

"תראה! זה תוכי! כל החורשה מלאה תוכים!"

"אה הא... נכון."

"לא לא! תראה! זה תוכי!"

"ברור."
"אבל זה באמת תוכי על העץ שם, תראה."
"יוד, אין פה תוכים!"

"הא! יש לי מצלמה עם זום! הא! זה תוכי!"

למטה - תוכי. אחד מיני רבים, מתעופף לו להנאתו באותה חורשת פקאנים בה עצרנו לצלם לפני כמה שבועות.

the new Crystal Castles album is out. i'm not sure if it's officially out or it's another case of an internet leak, but i'm the last to complain on something so amazing! ho, alice, you rock my world. this is my fav song: Crystal Castles - Baptism

Sea turtle

2010-04-19T20:43:00.002+03:00

אירועי היום בעבורי, כללו לימודים שהופסקו לצורך טקס יום הזיכרון. אחריו הלכתי הביתה וחיכיתי שיגיעו אלי שתי חברות. ראשונה באה קט וגררה אותי לקניות "אני טסה לחו"ל ובאופן כללי אין לי שום דבר שאני אוהבת! בגדים! נעליים! חצאיות! שמלות! עכשיו!" היא ציוותה ואני הקשבתי. השלל היה שמלה ממש מוצלחת שהיא קנתה, ארוחת צהריים משובת ב"הפיצה" בבוגרשוב וגלידה בסניף האהוב עלי של וניליה, בהמשך אותו הרחוב.

אחרי קט הצטרפה אלינו נסטיה ועשינו טרור בבית שלי.

הטרור הגיע לשיאו כשביקרה אותנו חברתי אנה. והביאה לי צב ים.

צב ים.

החל מהיום, אם מישהו אי פעם יזכיר אותי בחברת אנשים שלא מכירים אותי, אני רוצה שההסבר שלו לאותם מבטים תמוהים ששואלים "יוד?! מה זה יוד?" יהיה "נו, יוד, יש לה צב ים."

זה יעשה אותי מאושרת.

הוא מחפש שם, אגב. אז אם למישהו יש הצעה לשם ראוי לצב ים, אני בהחלט מחפשת.

As of today i'm the proud owner of a sea turtle. yep yep, a sea turtle that is all mine, he's still looking for a name so... i'm open for suggestions.

גרביונים שוק בצלאל 14 ש"ח תיק השוק באשדוד 10 ש"ח נעליים מתנה חולצה של קסטרו שנקנתה ב"שלי שלך" 15 ש"ח חצאית-אוברול-טינג מארגז ההפתעות של 'חנות קטנה ליד שניה' 10 ש"ח

Tights market 14NIS Shoes gift Bag flea market 10NIS Top thrifted 15NIS Skirt-thing thrifted.

חג עצמאות שמח לכווווולם!

Skint

2010-04-16T22:10:00.001+03:00

בפוסט הקודם שהכיל את ההפקה שלי, היו הרבה מאוד בגדים יפים - חלקם היו מהארון הפרטי שלי וחלקם נקנו לשם אותה הפקה. כשתם שאל אותי מה התקציב שאני צריכה להרים כזה דבר, אמרתי שכולל אבזרים, אני אצטרך בערך 150-200 ש"ח. ואלה היו הרבה מאוד אנשים להלביש. בסופו של דבר אמנם חרגנו מהתקציב, אולם לא בכל מה שנקנה השתמשנו, ואני זכיתי במעין "בונוס" בדמות הבגדים שבחרנו ולא צולמו - אבל אם מורידים אותם מהתחשיב, עמדתי בדיוק בתקציב.

שנים של חיי תפרנות, לא גרמו לי לרצות פחות דברים חדשים או הפחיתו את הקרייבינג התמידי שיש לי לרענן את המלתחה, הם פשוט הפכו את מה שהיה פעם מאוד פשוט [נכנסים לזארה/טופשופ, בוחרים סטאנד, לוקחים כל מה שעליו ובמידה שלי לקופה, בוכים כי זה יקר] למסובך באופן יחסי. קניה בחנויות יד שניה כוללת הרבה יותר נבירה, מצריכה המון מזל, יצירתיות, ואפילו שהן עצמן ממוזגות, עדיין לא מצאתי בשום מקום ריכוז של כמה טובות יחד ומשהו נחמד לאכול ממש ליד, שמאלה מהמדרגות הנעות.
אם פעם הייתי מאוד מאושרת אם מצאתי שמלה שאני ממש אוהבת בפחות ממאה ש"ח, היום להוציא שלושים על פריט לבוש נראה לי משהו שאני צריכה לחשוב עליו. אני כבר לא משווה מחירים לעוגן אליו כולם משווים [לרוב מדובר במחירי רשתות] אלא למחירים שאני משלמת על הבגדים שלי. ואני עם הזמן למדתי להרכיב מערכות לבוש שלמות בפחות מכמה שעולה מנה שווארמה+שתיה.

החנות של אסתר בגבעתיים, סירקין 5, ממש ליד המזנון של עובד.
אסתר היא אשה נפלאה שפתחה חנות בגדים יד שניה לפני לא מעט שנים, את הבגדים בחנות שלה היא מוכרת ב-1-10 ש"ח [כשרק מעילי עור ופריטים מאוד מיוחדים עולים קצת יותר] ואת מה שלא נמכר היא תורמת.
מעבר לזה, היא קוראת בלוגי אופנה, שולחת אסמסים כשיש הרבה בגדים בחנות וכדאי לקפוץ להסתכל.

שלי שלך, יד שניה באבן גבירול ת"א (מול מגדל המאה).
את החנות של ג'ני אני מכירה מזה שש-שבע שנים בערך. ראיתי אצלה שמלה של מוסקינו ב-150 ש"ח, מגפיים מקוריות של פראדה, נעליי מוסקינו [כ"כ יפות!] גם כן בפחות מ-200, קניתי אצלה חצאית של איסי מיאקי ב-30 ש"ח ומלבד הפריטים הנדירים הללו, היא מחזיקה מלאי מאוד מכובד של בגדים יפים וסלסילות שהפריטים בתוכן מתומחרים ב-5 ש"ח בלבד.
היא לא מחזיקה בכלל וינטג' ופחות רטרו, אבל בתור מי שאצלה התחנכתי ליד שניה, היא שווה את הביקור ועוד איך.

שוק העתיקות של כיכר זידינגוף.
הוא מתקיים בימי שלישי ושישי. בשישי יש אגף נפרד [בצד ימין לבאים מכיוון הסנטר] לבגדים, אבל מי שמכיר ומרבה לחטט יחפש אותם דווקא בימי שלישי, כשהוא בתמכונת היותר מצומצמת שלו, אך האיכותית יותר מבחינת המציאות, לפחות לדעתי. האהובים עלי הם הדוכן של אריאלה, מתולתלת ממש חייכנית עם ערימה מבולגנת של בגדים בה אין באמת סדר או עקביות [אפשר למצוא שם הכל - שמלות פיפטיז, גופיות פאייטים מהנייטיז וחצאיות קומות במראה הודי] שטווח המחירים שלה נע בין 10 לסביבות ה-60. אבל אין הרבה פריטים יקרים ובפעם האחרונה שהייתי אצלה, התחדשתי לי בשלוש חולצות וינטג' מכופתרות ב-50 ש"ח. אריאלה ממקמת את הדוכן שלה ליד זה של טל, בחורה יפיפיה עם אוסף וינטג' מרשים שתמיד נראית כאילו היא עצמה יצאה מהפקת אופנה. לטל יש שולחן מסודר עם סיכות, חגורות, נעליים, וסטנד יחיד שמכיל פריטים שנבחרו בקפידה. המחירים שלה מעט יקרים לכיס שלי [20-80 לשמלה, כשהממוצע עומד על 50], אבל עדיין מדובר בגברת שאני לא יכולה לפסוח על הדוכן שלה וקניתי אצלה לא מעט.
במקומות כאלה, שלא כמו בחנויות יותר 'מסודרות', הרבה יותר קל להתמקח. אני אישית לא חובבת גדולה של "לבקש הנחה" אבל זה לא מסובך כלל. פשוט צריך להיות החלטיים.
אריאלה וטל ממקמות את הדוכנים שלהן ליד קצה השוק בצד של פינסקר, ממש ליד בנק הפועלים.

חנות קטנה ליד שניה, בסמטא קטנטנה מדיזינגוף 151.
ושתי כתבה על החנות החביבה ממש לא מזמן. היא כתבה עליה בערך את כל מה שיש לי לומר, אבל אני בכל זאת אוסיף עוד כמה מילים על ארגז ה-10 ש"ח המופלא שלהם - הוא מופלא. חלק מהדברים הכי חמודים שלי מגיעים משם.

אדרת בוגרשוב/פינסקר (עיצוב אדום-צהוב, בלתי ניתן לפספס אותה)
זו אחת החנויות האהובות עלי למרות שהמחירים בה מעט יקרים ביחס לכך שאני קונה הכל מאוד בזול, אולם היכות למכור פריטים לחנות והטעם המשובח של אופירה, הבעלים, הופכים את הקנייה שם לכדאית ביותר!

שמלה הדוכן של אריאלה בשוק העתיקות בכיכר דיזינגוף 25 ש"ח נעליים סקופ עודפים 25 ש"ח תיק השוק באשדוד 5 ש"ח קשת הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח חגורה משמלה אחרת [שנקנתה במחתרת ב-30 ש"ח] משקפיים מתנה מאירוקה פנינים אי שם 10 ש"ח

Postcard from the 50's

2010-04-13T20:17:00.001+03:00

[חולצה 5 ש"ח, מטפחת 10 ש"ח, חגורה 5 ש"ח, שורטס נקנו כמכנסיים ב-5 ש"ח וקוצרו על ידי נעליים 10 ש"ח]

[חולצה 5 ש"ח, שלייקס 10 ש"ח]

[שמלה 10 ש"ח, עליונית 10 ש"ח, חגורה 5 ש"ח, נעליים 10 ש"ח]

מטפחת 5 ש"ח, מזוודה 7.5 ש"ח, ברמודה+שלייקס 5 ש"ח, חולצה 10 ש"ח משקפיים ריי באן שלה מהבית :)]

[שמלה 30 ש"ח, משקפיים מתנה מאירוקה, תכשיטים הגיעו עם רעות, מטפחת 5 ש"ח]

[שמלה 30 ש"ח, נעליים 10 ש"ח תיק וגרביונים שלה מהבית]

[נעליים 10 ש"ח, חצאית 5 ש"ח, חולצה לא זוכרת, אבל פחות מ-30]

[נעליים 10 ש"ח, חולצה 5 ש"ח, כובע 5 ש"ח, מכנסיים 5 ש"ח, חגורה 5 ש"ח]

[על נסטיה: חולצה 40 ש"ח, חצאית 5 ש"ח, נעליים 10 ש"ח על בת': נעליים 7 ש"ח, חצאית 5 ש"ח וחולצה 10? 20? פנינים קיבלתי מתנה]

[מימין לשמאל: שמלה 10 ש"ח, נעליים 80 ש"ח, חגורה חלק משמלה אחרת, משקפיים 5 ש"ח, סוודר ווסט 10 7 ש"ח, שמלה 10 ש"ח, נעליים 10 ש"ח, שורטס קוצרו על ידי ממכנסים שעלו 5 ש"ח, נעליים 70 ש"ח, תיק של אחת הבנות, חולצה 5 ש"ח, כובע 5 ש"ח, שלייקס 10 ש"ח, נעליים 10 ש"ח, מכנסי גברים שקיצרתי 5 ש"ח, חולצה 5 ש"ח שמלה 7 ש"ח, חגורה נמצאה, תיק 10 ש"ח, נעליים 7 ש"ח]

אני חושבת שלקרוא את האותיות הקטנות זו ההוכחה הכי טובה שיש לי לתת לכך שבגדים יפים, מעניינים, איכותיים ויחודיים לא צריכים לעלות הרבה אם יודעים איפה לחפש. שזו, בעצם האג'נדה המוצקה היחידה שיש לי בנוגע ללבוש ואופנה. אני מאמינה שלא צריך יותר משטר של 100 ש"ח ונכונות לכמה שעות שיטוטים בכדי להרכיב את התלבושות הכי יפות שיש.

כמה נקודות מהשבוע האחרון:

אכלתי עם ידיד טוב שלי ב"מקום של בשר". 1050 גרם פורטרהאוס, שתי ראשונות, הר של צ'יפס ושני קינוחים והעולם שותק. באותה ארוחה, הוא סיפר לי על הארוחה הטובה שהוא אכל מימיו. מדובר בסטייק מקובה-ביף שזה בשר פרה מיוחדת - מיוחדת במובן שהיא הושקתה בבירה כל חייה, עשו לה מסאג'ים ובאופן כללי היא חיה את החיים שאני הייתי רוצה לעצמי. הבשר של הפרות שמגודלות ככה, הוא הרך בעולם, לכל נתח יש מראה של שיש כי בגלל הדיאטה של הפרות השומן מתפזר אחרת מאשר בפרות רגילות והוא סיפר שלא צריך סכין כדי לחתוך את הסטייק שהוא אכל - "את פשוט נוגעת בו קלות עם המזלג והוא נחצה לשניים ומרחף." "העונג עולה דולר לגרם," הוא סיפר לשלולית הריר אליה הפכתי "זה היה כ"כ שווה את זה."
מת לי הנייד. מיהרתי ללימודים בוקר אחר וירדתי במדרגות לקומה הראשונה עם מליון דברים בידיים כשהתחיל פתאום לצלצל אחד מהנודניקים של השעון המעורר שלי. הפלתי אותו מההפתעה ולתדהמתי הוא המשיך לצלצל, אבל בסלואו מושן. הסטרוקס מעולם לא נשמעו כ"כ עקום. חשבתי לעצמי שבהינתן פרימיטביות הפלאפון שלי, ה-דרך לתקן תהיה לכבות ולהדליק אותו. אבל כנראה שלא. בעיקר כי מאז הוא לא נדלק שוב. בכלל.
אני מקבלת מכונת תפירה בייתית בשבוע הבא.
אני הולכת לעבור כמה טלטלות ממש בקרוב.

צילום, עריכה, סטיילינג, שיער, איפור [בכל התמונות מלבד 5 ו-6 וזו שלמטה]: יוד מרגוליס. אני! אני!

תודה ענקית לאסף שגיא על הצלת ההפקה הזו בכך שהוא הפקיד בידי את המצלמה+עדשות שלו.
תודה לאיציק חזק על צילום מאחורי הקלעים וללה ג'פרוב על זה שפינתה כמה שעות להיות צלמת שניה :) אתם אדירים.
תודה למעיין גניש על איפור ביום הצילומים הראשון.
תודה לדנה זליג על זה שהיא עורכת גראפית מעולה ועל המון עזרה ונכונות לעזור [ועל עוגיות, אלה היו אחלה עוגיות].
תודה לדוגמנים המהממים שלי: נסטיה קודרייבצב, בת' דורפמן, אבי מצליח, ישי אולצ'יק, אנה אדלסטיין, שירה וליטל אבירן, עדן קאלו, גיא מיכאלי, רעות סטולר ודנה זליג.
והכי הרבה תודה לאדם שבגללו קרה כל הקסם, מי שגייס אותי למשימה - איש הגלידה - תם סגל.

ההפקה הזו רקמה עור, גידים והמון בגדי וינטג' לצורך פרסומה של מסיבה שעורך תום סגל בעיר בערב יום העצמאות. פרטים מלאים אפשר למצוא ממש פה.

Where the wild pecans grow

2010-04-01T22:28:00.002+03:00

שמלה יד שניה ממכירה ביתית של נועה אסטרייכר 60 ש"ח גרביונים יד שניה מלובה נעליים השוק באשדוד 20 ש"ח חולצה קסטרו שנקנתה ב'שלי שלך' חנות יד שניה באבן גבירול 15 ש"ח חגורה נמצאה אי שם צמידים הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח

Dress yard sale 60 NIS Shoes flee market 20 NIS Blouse thrifted 15 NIS Belt found somewhere Bracelet 1 NIS at the all for 1 Stockings gift from a friend

דברים מגניבים:

יהיה לסט הזה חלק ב' שווה ביותר!
מחר - אני, חברתי הצלמת ללה ושתיים מהבחורות המגניבות שאני מכירה נצא לחפש פסטורליה מחוץ לעיר. שדות, חורשות, מטעים, יערות - הכל הולך והכל הולך להיות פוטוגני משהו.

Cool things:

This set will have an awesome Part 2!
Tomorrow - myself, my photographer friend Lala and two of the coolest girls I know will all go look for pastoral scenery out of town; fields, thickets, plantations, forests - everything goes and everything is going to be photogenic as hell.

Holiday

2010-03-29T16:57:00.002+03:00

אם בחודש האחרון הייתי על אנטיביוטיקות לשבועיים וחצי - זה אומר רק דבר אחד, ואני בכלל לא אוהבת אותו! האביב הגיע! בניגוד מוחלט לסטטיסטיקה, אני מבלה את החורף לרוב בקפצוצים מאושרים בכל פעם שיורד גשם או כשממש קר, ומנצלת מגפות שפעת כוללות רק כדי לבכות לבוסים שלי שאני "חולה" כי אני רוצה לטייל מחוייכת בחוץ.

אני לא אוהבת את האביב כי הוא מסמל את תחילת הקיץ, כי לא משנה כמה נעימים הימים הללו יכולים להיות, הם תזכורת מתמדת לכך שהחורף נגמר ושהקיץ התל-אביבי, על כל 400 אחוזי הלחות שלו, מגיע ממש כל רגע.

ועדיין, לא משנה כמה אני אבכה כמו ילדה קטנה שזו תקופה נוראית ושאני שונאת כל רגע - דבר אחד אף אחד לא יכול להכחיש: זה זמן ממש יפה לצאת לצלם בחוץ.

In the past month I've been taking antibiotics for about 2.5 weeks, which can only mean one thing - it's spring time!

Unlike the entire planet, I'm never sick in the winter; well, unless it serves as an excuse to take a few days off work or school. I'm not a big fan of this time of year [or any time that isn't winter really], but no matter how hard I try to hate these sunny days - they are the best ones to go out and shoot nature photos.

Van She - The Cat and The Eye (download link)

all photographs taken and edited me / כל התמונות צולמו ונערכו על ידי

ועכשיו, נשאר לי רק לאחל לכם חג שמח, רק דברים טובים, אושר וחופש נעים.

בעצם, נשאר לי גם לבחור מה ללבוש לסדר...

Charm

2010-03-28T02:11:00.001+03:00

Bjork - Come To Me (יו טיוב בגרסת הופעה)

Come to me

I'll take care of you

Protect you

Calm, calm down

You're exhausted

Come lie down

You don't have to explain

I understand

You know

That I adore you

You know

That I love you

So don't make me say it

It would burst the bubble

Break the charm

Jump off

Your building's on fire

And I'll catch you, I'll catch you

Destroy all that is keeping you down

And then i'll nurse you

I'll nurse you

I'll touch you

You know

That I adore you

You know

That I love you

So don't make me say it

It would burst the bubble

Break the charm

שמלה החנות של אסתר בגבעתיים 10 ש"ח עקבים ספרינג בסוף עונה 175 ש"ח חגורה ומטפחת החנות של אסתר בגבעתיים, כל אחת 5 ש"ח סיכה לשיער הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח

שמפניה באזז

2010-03-26T21:45:00.001+03:00

השבוע האחרון היה בסימן שמפניה ונסטיה.

יצאנו, שתינו, אכלנו המבורגרים לרוב [שניים. שלמים. כל אחת.] צחקקנו והתנהגנו בצורה ממש מטופשת כי באזז של שמפניה זה אחד הדברים.

Broken Bells - The Ghost Inside (יו טיוב)

מי שמתיישבים לי הכי טוב עם השבוע האחרון, למרות ההקטיות שבו, הם דווקא Broken Bells השקטים. כבר כתבתי עליהם פה, אבל לא מספיק. כי אין מספיק. גם בשינס וגם בהרכב הזה, ג'יימס מרסר גורם ללב שלי לכאוב איתו, לא משנה על מה הוא שר. אני כואבת, מלאה תקווה ושלווה כשאני שומעת את האלבום הזה ואין בו אפילו תו מיותר אחד. הכל כל כך... מדוייק, מושלם ונכון ועדיין. לשירים יש מעין תחושה בלתי גמורה - מהסוג שגורם לי להגיע לתו האחרון של כל רצועה ולרצות לשמוע אותו שוב במקום להעביר הלאה. חוץ מזה שאני חושבת שהם עלו על משהו שטרם שמעתי, כי זה פשוט מסרב להמאס. קסם ה'האזנה ראשונה' של השירים הללו פשוט לא עובר.

והשני האהוב עלי מהאלבום: Broken Bells - Vaporize (יו טיוב)

גופיה 5 ש"ח בחנות ליד הבית חולצה אייץ' אנד אמ יד שניה 10 ש"ח חגורה שייכת לשמלה אחרת חצאית יוד ואמא מרגוליס נעליים יד שניה מחברה שנקנו בקינג ג'ורג'/רשי ב-30 ש"ח שרשרת ועגילים עשיתי אני

חג שמח לכולם כולם!

Satellite Of Love

2010-03-23T21:43:00.003+02:00

אז, מלבד המבחן שהיה לי אתמול ולא הלך מזהיר [סיימתי, בזמן שאני מגהצת את מה שתפרתי בעמל רב ושמחה שיש לי זמן נוסף להפסקה, שומעת ברקע את המורה אומרת: "אני מזכירה, יש לכן עשר דקות לסיים ולהגיש לי את מה שהספקתן." ומגלה שעשיתי טעות. ענקית. וזה אומר לפרום את כ-ל העיבוד ולעשות מהתחלה. לא כיף.] ממש טוב לי עכשיו.

הסופ"ש שלי היה מעולה - כששישי היה וישאר כנראה ההיי-לייט של החודש. הייתי בירושלים עם חברים ונהניתי מהמתכון הטוב ביותר לערב משובח: מוזיקה אדירה, אנשים יפים, צחקוקים היסטריים, נסטיה ודינה, והרבה מאוד אנשים בלי כפתור 'עצור' ושום דרך להוציא להם את הסוללה ולגרום להם להפסיק לרקוד. כולל עבדתכם הנאמנה.

את הערבים הכי כיפיים שלי בשנה האחרונה העברתי במסיבות המנדט, כשהם עושים לי נעים באוזן עם המוזיקה האהובה עלי ועוד יותר נעים בגוף כי אני לא יכולה להפסיק לרקוד. נורא מומלץ! נורא!

היום היה לי עוד מבחן, סיימתי לתפור שתי חצאיות ותיקנתי ארבע נוספות שהיו לי בארון, מחר יש לי עוד מבחן ואני לא חושבת שלהיות טיפסי משני בקבוקי שמפניה שסיימתי עם חברות שלי זה המצב האופטימלי לחזור על חומר בשרטוט.

שמלה וינטג' השוק באשדוד 7 ש"ח חגורה אי שם ברחובות ת"א קרדיגן וינטג' השוק באשדוד 10 ש"ח נעליים שוק העתיקות בכיכר דיזינגוף 10 ש"ח תיק עור השוק באשדוד 10-5 ש"ח.

זה בערך מה שלבשתי בשישי - בערך, כי הבנתי די מהר שההבדל בין ת"א לירושלים הוא בערך עשרים מעלות לטובת ת"א. אז החלפתי נעליים לזוג נטול חורים והוספתי לכל העסק צעיף ממש מחמם. שכמובן לא הספיק בהתחלה, אבל עשה את העבודה יופי בסופו של דבר כי אחרי כמה שעות בהן לא יכולתי להפסיק לפזז, התחממתי היטב.

דבר נוסף שאני רוצה לפרסם פה זה את המכירה הנהדרת של נגה מ"חמש שקל"

תבואו, נראה שיהיה אדיר!

The High Road

2010-03-14T03:25:00.001+02:00

מחר בבוקר נגמרת תקופת הזנות שלי. אני חוזרת ללימודים.
זה אומר שאני לא אוכל יותר לישון עד יקיצה טבעית, להתמתח על המיטה הסופר נוחה שלי, לבדוק מהמאקבוק (כמובן שעדיין במיטה) מה חדש ברידר ובעולם ולהמשיך לרבוץ עד שהבטן המקרקרת שלי שולחת אותי למטבח. מאז שהשתחררתי ל"מעצר בית" שלי (אם רופא אומר לי שעדיף שאני לא אעשה כלום ושאני צריכה לנוח בבית, זה מעצר) לא עשיתי עם עצמי כלום ואני אפילו חושבת שהשבוע הזה הועיל לי.
למרות שבסך הכל, זה לא כאילו יכולתי לעשות משהו - אני עייפה כל הזמן בשל כך שאני עדיין לוקחת מינון מפחיד של אנטיביוטיקה, יש לי יכולת ריכוז של מיקרוב ואני מרגישה חלשה. בדיוק באותה מידה בה אני מרגישה את כל הדברים הללו, ברור לי גם שזו כנראה לא תופעת לוואי של כלום מלבד העצלנות הטבעית שלי שתופסת טרמפ על כל המצב שלי - בשבועיים האחרונים ואומרת "עזבי אותך מכל דבר, תנוחי."

בכל מה שקשור לבלוג, הסיבה האמיתית בגללה לא עדכנתי כ"כ הרבה זמן היא שכשאני חולה, לא משנה מה אני אלבש על עצמי אני אראה כמו שדה קרב של תופרת עיוורת.

לא יודעת אם זו תופעה מוכרת בספרות הרפואית או שהיא נוגעת רק לי אבל כשהחום שלי עולה רבע-מעלה מעל הנורמה או שמספר האפצ'ים-פר-שעה שלי גבוה מידי (שלא לדבר על מחלות אמיתיות) אני הופכת לנוראית במתלבשות העולם.

שמלה אמא שרשרת אני נעליים חנות אלמונית בקינג ג'ורג' 70 ש"ח חגורה שייכת לחצאית אחרת אבל סופחה לתמיד לשמלה הזו.

Broken Bells - The High Road (יו טיוב)
השינס [the shins] הם להקה למצב רוח מאוד מסויים. לא משנה לי שכבר שלוש שנים הם לא הוציאו חומר חדש ואני מכירה את כל הישן גם מהסוף להתחלה - עדיין, במצב רוח אחד מאוד מסויים, איפשהו בין דכדוך, תקווה לחולמניות, רק הם מצליחים להכנס לכל אותם מקומות בנפש שלי שצריכים בתוכם את אותם צלילים כל כך מדוייקים שרק הם מצליחים להפיק מהכלים שלהם. הם והליריקה הבלתי אפשרית של מרסר.
לפני כמה ימים, כשעברתי על בלוגי המוזיקה אחריהם אני עוקבת, גיליתי אלבום חדש של להקה עליה לא שמעתי בחיים שמהבירוקת הקצרצרה עליו שקראתי, נשמעה כמו משהו שאני ממש צריכה להכיר. עם התווים הראשונים של השיר הראשון אמרתי לעצמי "רגע..... זה קצת כמו..." ועם המילים הראשונות רצתי לוויקיפדיה לגלות שאכן - מדובר בפרוייקט צד מאוד מוצלח של ג'יימס מרסר, סולן השינס, אהוב ליבי. ובלי קשר לשינס ולהרכבים קודמים שלו, האלבום קרוב לשלמות.

alona

2010-03-07T19:50:00.001+02:00

אלונה ואני היינו יחד בתיכון, עד שעברתי בית ספר, ולא ממש דיברנו מאז אותו המעבר, היות ואני שמתי את התקופה ההיא מאחורי ובודדים האנשים איתם באמת נותרתי בקשר מהכיתה/שכבה שלי. אחד האנשים דרכם אני מתעדכנת הוא ידיד טוב, שהוא גם ידיד של אלונה - והוא זה שהציע לשתינו להפגש בכדי שאוכל להנציח את שיערה הג'ינג'י המהמם בבלוג שלי.
ותודה לשניהם על כך :)

שמלה מהמכירה ביתית של נועה אסטרייכר 60 ש"ח, תפוחים פינק ליידי (שיחד עם סמית', הם האהובים עלי)

Photography: Yud Margulis

Styling: Yud Margulis

Model: the ho-so lovely Alona

On happier days

2010-03-02T21:21:00.001+02:00

צילום, סטיילינג: יוד מרגוליס

דוגמנית: אלונה באדום וליסה בפרווה [אמיתית אמנם, אבל שום חיה לא נפגעה בתהליך] :)

שמלה יד שניה איפשהו 10 ש"ח

אז, לימודים

2010-02-23T00:29:00.003+02:00

אחד האנסמבלים האהובים עלי הוא ללבוש גווני שחור-לבן-אפור. איכשהו, אני תמיד מרגישה הרבה יותר קלאסית ומעניינת באותם צבעים "מתים" שיכולים להחיות כל גוון עור מאשר בצבעוניות השמחה שאני לובשת בדרך כלל. הרוב המוחלט של הבגדים שלי מלאי הדפסים, צבעים וטקסטורות שונות ומשונות, ועדיין - לשלב את שני הצבעים הנפלאים הללו - שחור ולבן, זה מיוחד יותר כי אני מרגישה שאני צריכה 'להתאמץ' יותר ולחפש גזרות ושילובים קצת יותר מעניינים לעין מאשר כשאני בפרחוני/צבעוני, שם אפילו ללבוש חצאית וחגורה עם נעליים משלימות יכול להראות לוק מרשים למדי רק בגלל ההדפס על הבד.

אז בכל השחור-לבן הזה בצילומים הפעם, אל דאגה, אולי הצבעים של הרקע נעלמו - אך לא אלה של האאוטפיט שלי.

מחוך מנגו עודפים לפני מליון שנה 59 ש"ח חולצה יד שניה מלובה חצאית מסל ה-5 ש"ח בויקטוריה יד שניה חגורה החנות של אסתר בגבעתיים 5 ש"ח תיק מנגו לו החלפתי את הידיות לשרשראות השוק באדוד 5 ש"ח (+2 ש"ח לשרשראות) מגפוני עור מתנה באחת הקניות בשוק באשדוד

תרגילים בתפרים שלמדנו היום. אחרי שלמדנו איך משחילים חוט למכונה, איך ממלאים סליל חוט תחתון ואיך לא תופרים לעצמך את האצבע כמו אחת הבנות בקורס הקודם.

שמאל למעלה - "רגל מכונה" תפרים ישרים במרווחים של חצי סנטימטר, שזה המרחק שמתקבל אם שמים את קצה הבד או התפר הקודם ממש על הגבול של רגל המכונה.

הזיגזגים באמצע - הם תרגיל בפינות במרווחי רגל מכונה. מתחילים בקו ישר, עוצרים את המכונה במקום הרצוי וכשהמחט עוד בפנים, מסובבים ב-90 מעלות ליצירת פינה.

למטה - קווים ישרים במרווח סנטימטר. מפרך ומעצבן, כי צריך לעשו את זה לפי העין ואני עקומה (דווקא יצא לי ישר למדי, פשוט בגלל הזווית בה הבד מונח זה לא נראה ככה)

זיגזגים בצד - אלכסונים במרווח סנטימטר. דווקא באופן מפתיע זה מה שיצא לי הכי ישר והיה הכי קל. כנראה כי העקימות שלי בשילוב עם זו של התפר עובדים יחד יופי.

קשקושים שעשיתי בשיעור בזמן שעברנו על רשימת הציוד לקורס וקיבלנו כתובות של חנויות מומלצות. למטה כתוב "נחלת בנימין 42" ובשאר הריבועים כל מיני שמות חנויות לסרגלים, דפים מיוחדים, טלפונים ומקומות של כלי תפירה.

אני ממש מחכה לשיעור הראשון של "ציור אופנה" שעוד יגיע בהמשך השבוע.

תהיו ילדים טובים!

I love

2010-02-20T19:55:00.003+02:00

אני אוהבת ריח של גשם. הריח הזה יהיה כנראה באחת משלוש האצבעות הראשונות אם מישהו אי פעם יבקש ממני למנות על יד אחת את הדברים האהובים עלי.
אני אוהבת חצאיות מתנופפות, מהסוג שאפשר להסתחרר איתו עד שמקבלים בחילה והן מסתובבות כל כך יפה, בגלים של בד שאני מסוגלת להסתכל עליהם למרות שכבר קשה לי לראות כמו שצריך בגלל הסחרחורת.

אני אוהבת לשמוע שברי שיחות של זרים ברחוב. לטוות עלילה שלמה משתי המילים ששמעתי, מאותו חצי משפט. להפוך את הדוברים לדמויות ראשיות בסיפור מטופש שמצחיק רק אותי - וכנראה אותם, אם הם היו יודעים.
אני אוהבת להסתכל על אנשים לבושים היטב. זה תמיד נחמד יותר כשהם עומדים לידי ברמזור, ככה יש לי זמן לבחון את הפריטים עליהם שאני אוהבת. תמיד אני תוהה עם עצמי אם כדאי לי לומר משהו, להפריע לרגע, להסב את תשומת ליבם אלי ולהגיד "את/ה לבוש/ה ממש יפה."

אני אוהבת דברים יפים. אני אוהבת לחייך. אני אוהבת מקלחות רותחות, כאלה בהן אי אפשר לראות כלום מרוב אדים מסביב. אני אוהבת להתמתח על המיטה שלי בבוקר, כי היא ענקית ונוחה ויש לי את הפוך הנעים ביותר על הגלובוס.

אני אוהבת להרגיש שבעה. להמשיך להריח את האוכל ולטייל עם הלשון בפה כדי להזכר בטעם ובכמה שנהניתי. אני אוהבת מלוח. אני אוהבת חמוץ.
אני ממש אוהבת את המקרונים של "בן עמי" במיוחד את הוניל שלהם. הכי אני אוהבת לפתוח אותם, לאסוף עם האצבע את הקרם מהאמצע ואז לתת לשני החצאים שעל כל אחד נותרה טיפונת מאותה מתיקות אלוהית של המילוי להתמוסס לי על הלשון.
אני אוהבת לצחוק. אני אוהבת את השחרור הגאוני הזה שצחוק נותן. אני אוהבת את הניצוצות שיורדים לי לאורך עמוד השדרה ואת האופוריה שמתווספת לצחוק אמיתי, משחורר, נטול עכבות שכן ברגעים הללו הכל מושלם.
אני אוהבת שנינות, אני אוהבת שימוש יפה בשפה, אני אוהבת הומור בריטי, ספרים כתובים היטב וסדרות מוקפדות.

חצאית החנות של ג'ני באבן גבירול [מול בניין המאה] מסל ה-5 ש"ח טופ זארה קיץ 2010, מתנה מחברה שנקנתה בויקטוריה יד שניה אבן גבירול/ארלוזורוב ב-40 ש"ח אוקספורד'ס חנות עודפים על קינג ג'ורג' 70 ש"ח שרשרת אני עשיתי תיק מנגו שנקנה בשוק באשדוד 5 ש"ח גרביונים נקנו בערד לפני חמש שנים מערימה שהייתה כולה 3 ב-10. אחת החרטות הגדולות שלי היא שלא קניתי את הערימה כולה.

אני אוהבת למצוא במקומות לא צפויים דברים שגורמים לי לצחקק.
אני אוהבת להרגיש יפה.

אני ממש אוהבת מוזיקה.

אני ממש אוהבת לכתוב.

עץ מאוהב, צולם ביום האהבה על קפלן בת"א.

Something Good Can Work

2010-02-19T02:19:00.002+02:00

היום שלי היה נוראי ברובו. הסתובבתי סביב עצמי וכעסתי על העולם כולו ובאופן כללי הייתה לי חדוות חיים של שקית ניילון קרועה. להגיד ש"כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש." יהיה האנדרסטייטמנט של המאה ולמרות שמצד אחד אני ממש רוצה לפרט פה איך מצאתי את עצמי קוראת בקול "אוי, הברוך!" אני לא.
במקום זאת אני מעלה צילומים מימים שמחים יותר, אני מתחילה ללמוד ביום ראשון ובאופן כללי קצת אמרתי לעצמי שדי עם ההלקאה העצמית.

בימים כאלה, אני מודה על להקות כמו Two Door Cinema Club. לא סתם מודה, אלא מוכנה לשלוח להם תרומות איברים בדואר אם הם יצטרכו, או סתם אם הם רוצים לבלב תלוי על הקיר בסלון.

הלהקה הזו, למרות שהם לא המציאו כלום ולפעמים אני אפילו מזהה כל מיני ריפים שנשמעים לי מוכרים משנים של שמיעת מוזיקה אובססיבית - עלתה על הנוסחא המדוייקת לגרום לי לשכוח הכל ולחייך.

חצאית השוק באשדוד 10 ש"ח גרביונים החנות של אסתר בגבעתיים 1 ש"ח חגורה נמצאה אי שם צעיף פרמתי מחצאית שקיבלתי במתנה קשת הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח נעליים 'פטיש' למליסה 175 ש"ח בסוף עונה מכופתרת לבנה מתנה [במקור עלתה 20 ש"ח בויצו] עליונית תחרה אמא שלפה מארון כלשהו בבית ואמרה "זה מכוער, את בטוח תאהבי את זה, אין לך טעם מי יודע מה..."

לפני משהו כמו חמישה חודשים, חבר שלי היה בארה"ב. כמו כל אדם אחר בעולם, מן הסתם הדבר הראשון שאמרתי לו לא היה "לא! אל תלך! אני כל כך אתגעגע!" אלא "אז, אני רוצה שתביא לי... רגע, לך תביא דף ועט, זה יהיה ארוך." את הפריט הראשון והכי חשוב ברשימה גיליתי לפני שלוש שנים, בטעות.

Hearts

2010-02-16T01:48:00.002+02:00

אתמול הסתובבתי בשמלת לבבות.

קניתי את הפלא הוינטג'י בויצו בגבעתיים בעלות משוערת של 7.60 [על פי חישוב מאוד הגיוני אבל לא רלוונטי], עם שרוולים, אותם הורדתי תוך כדי צפייה מאוכזבת בפרקים הראשונים של טורצ'ווד [סדרת-בת של דוקטור הו, הטובה בסדרות] אז אני מניחה שאפשר להתפשר על מחיר סופי של 7 ש"ח. לאלי הקארמה - תודה.

הבוקר שקדתי רבות על צביעת זוג מגפוני עור בגווני אפור.

אני והנעליים נפגשנו אצל אסתר, כשעליהם עדיין הייתה מודבקת תווית מחיר של 300 והצבע המעין-שחור שלהם נראה לי חשוד. בחינה מדוקדקת גילתה לי שמדובר בזוג איכותי למדי שצבעו המקורי קאמל ומישהו טרח וצבע כל מילימטר נעל במרקר שחור. התוצאה הייתה מעניינת אבל לי בראש נדלקה נורת ה"להתעלל" שהייתה מושבתת הרבה יותר מידי זמן.

כשאני במצב כלכלי שלא מאפשר לי יותר מידי התפרעויות כשזה נוגע לרצון שלי להתחדש בפריטים משמחים, אני שומעת את נגינה ענוגה בירכתי ראשי שקוראת "why buy? DIY" וכולם יודעים שאסור להתכחש לקולות בתוך הראש שלך, זה צעד ראשון לחוסר שפיות.

התחלתי עם שני בקבוקי לק ציפורניים - שחור ולבן. ערבבתי בניהם עד שתחילה יצא לי אפור כהה שאהבתי [איתו צבעתי את החרטום והעקב] ומשם המשכתי לערבב לשני גווני ביניים נוספים - אחד לכפתורים והחלק האחורי ואחד לאמצע המגפון. בשלב כלשהו, כנראה בזה בו התחלתי להתמסטל טיפונת מהאדים [היו חכמים ממני - חלונות פתוחים וחדר מאוורר] הלקים ואני התחלנו במלחמת התשה פסיכולוגית. הם איימו להסתיים ואני כל פעם טפטפתי פנימה עוד ועוד לק שקוף, תוהה מי יגמר קודם - המגפונים, הלקים האפורים או הלק השקוף. התמונה הראשונה מראה חלק אחורי באפור בהיר מידי כי הוא לא הספיק להתייבש לחלוטין. כמו שכבר ציינתי, בתוצאה הסופית הוא באותו הצבע של הכפתורים.

בתמונה השניה רואים את הפאשלה שעשיתי בעקב ותוקנה אחרי שצולמה התמונה.

מגפונים מעור החנות של אסתר בגבעתיים, 10 ש"ח. לק שחור+לבן ליידי קאר, 10 ש"ח תאי מוח מתים עקב נשימת חומרים רעילים כמה אלפים טובים, יקר מפז.

Valentine's day

2010-02-14T23:41:00.002+02:00

היום גיליתי לראשונה את ויצו גבעתיים, אחרי כמה וכמה שנות 'נאמנות' לביגודיות של ת"א.
יחסית לת"א הרבה פחות מסודר שם, ברמה בה אין לאף אחד מושג, כולל לעובדים/מתנדבים, איפה נמצא מה מעבר ל"חצאיות זה פחות או יותר שם וחולצות זה בערך פה." אבל הפלוס הגדול למי שלא מפחד מקצת חפירה הוא שהרבה הרבה הרבה יותר זול שם. ברמה של אם לוקחים כמות, אפילו לא גדולה, מחיר פריט יכול לרדת נמוך יותר מעשרה שקלים. אני הסתובבתי, חיטטתי פה, נברתי שם ואספתי כמות מכובדת של פריטים נפלאים.

את השמלה קנתה לי חברה טובה. לפני כמה שבועות. ביום ההולדת שלה.

כשטיילנו יחד והעברנו זמן עד שיתחיל הסרט שהיא הייתה אמורה לראות עם הבחור שלה, שוטטנו לעבר אדרת, חנות הבגדים האהובה עליה ואחת החביבות עלי, כנראה הראשונה בה הייתי 'קבועה'. טיילתי בין הקולבים וגיליתי שמלה שגרמה לי לאנחה עצובה מיד אחרי שעשיתי "אוווו!" נלהב מאין כמוהו. "תמדדי אותה." היא ציוותה עלי ועניתי שאני מעדיפה שלא, קצת קשה להתאהב בפריטים שנמצאים בטווח מחיר עליו אני אפילו לא יכולה לחלום במצבי הנוכחי מחוסר הממון.

"תמדדי אותה." לא היה כ-ז-ה קשה להכניע אותי. כשרציתי להחזיר אותה היא הציעה לקנות לי אותה. כי זה ישמח אותי וכי נמצא זמן להתחשבן בעתיד - ועד שזה יקרה, מגיע לי להנות ממנה כי היא כל כך יוד*. תודה אהובה, היא שימחה אותי בכל פעם בה לבשתי אותה ובכל פעם בה אני רואה את הצבע היפה שלה מציץ בין השמלות האחרות בארון. תודה.

שמלה וינטג' אדרת 70 ש"ח נעליים קסטרו מאדרת 60 ש"ח קשת ליידי-קאר [צבעתי את הפפיון שהיה שחור בלק אדום] 3.5 ש"ח חגורה יוד מרגוליס

כל כך יוד* - זה משהו שהיא והבחור שלה התחילו, כנראה יותר הוא מהיא, ובינתיים, נראה שזה מתחיל לתפוס תאוצה. בגלל שהסגנון שלי שונה מאוד מזה שרואים לרוב ברחוב, במיוחד באיזורים בהם הוא מסתובב [הוא מהצפון ומטייל בירושלים וסביב תל אביב די הרבה] - אבל עם השוני הזה אני מתלבשת גם בצורה מאוד מסויימת - השם שזה קיבל הוא 'יוד'.
הוא סיפר לי שהם מסתובבים להם לפעמים ומעירים אחד לשניה דברים כמו: "או, השמלה הזו כ"כ יוד." או לחילופין "זה לא היה יוד בכלל, אבל הנעליים קצת יוד."

Dots

2010-02-13T02:44:00.003+02:00

חולצה אדרת 40 ש"ח חגורה החנות של אסתר בגבעתיים 5 ש"ח חצאית ונעליים נמצאו ברחוב גרביונים החנות של אסתר בגבעתיים 1 ש"ח קשת הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח תיק מנגו שנקנה בשוק באשדוד 5 ש"ח צמידים יוד מרגוליס.

מעבר לאופק

2010-02-11T16:27:00.001+02:00

סוודר ווסט ויצו קינג ג'ורג' 15 ש"ח סריג ורוד 10 ש"ח בחנות של אסתר בגבעתיים נעלי גומי 10 ש"ח שוק העתיקות של יום שלישי משקפי שמש אירוקה תיק השוק באשדוד 5 ש"ח מעיל נף-נף שנמצא על רח' נורדואו חצאית מרח' מלצ"ט חגורה שאולה מפריט לבוש כלשהו גרביונים אלבני 20 ש"ח

Chairlift - Bruises

יש לי המון מוזיקה על המחשב, והרבה מזה לא ממש יוצא לי לשמוע מיד כמו שצריך, חוץ מזה שאני מורידה המון מיקסטייפס של בלוגרים שאני אוהבת את הטעם שלהם ואיכשהו המון להקות הולכות 'לאיבוד' בתוך האייטניוס שלי.‬ היום סוף סוף נזכרתי לשמוע כמו שצריך את Chairlift, רק כדי לגלות שהם טובים יותר ממה שחשבתי שהם יהיו.

inDcenter

2010-02-10T00:07:00.001+02:00

עם השקתה של החנות החדשה של אירוקה בסנטר, הם פנו לכמה בלוגרי אופנה - כולל אותי - ונתנו לנו לחלק משקפי שמש של המותג למי שלבוש לטעמנו, ולצלם אותם עם זוג המשקפיים שהם בחרו - אלה החביבים עלי מבין המתלבשים שבחרתי:

תמונות מהארכיון

2010-02-06T22:46:00.003+02:00

"אני מחכה כאן בתחנה כבר כל כך הרבה זמן..יכול להיות שהקדמתי.. בחצי מאה?"

עריכת כל הצילומים - יוד מרגוליס! אני!
צילום וסטיילינג - מאמץ משותף שלי ושל לובה.
אני לובשת: שמלה הדוכן של טל בשוק העתיקות בכיכר דיזינגוף של ימי שלישי שתפרתי ושיפצתי 50 ש"ח גרביונים ויצ"ו 5 ש"ח נעליים, סריג שנלבש כשרוולים, טרנץ' החנות של אסתר בגבעתיים כל אחד 10 ש"ח פפיון זהוב מתנה תיק מנגו נקנה בשוק באשדוד ב-5 ש"ח סיכת דש שוק העתיקות של יום שישי 5 ש"ח צמיד תותים יוד מרגוליס.

לובה לובשת: שמלה זארה 180 ש"ח ווסט דמוי פרווה זארה 200 ש"ח גרביונים משביר 30 ש"ח, נעליים ניין ווסט עודפים 200 ש"ח תיק ניין ווסט עודפים 240 ש"ח חגורה קלועה חנות אשדודית 10 ש"ח.

ארכיון

2010-02-05T00:15:00.001+02:00

צילום ועריכה: יוד מרגוליס

דוגמנית וסטיילינג: ה-לובה

מתברר שגם לי וגם ללובה היו כפילות בשנים לפני המצאת צילומי הצבע.

כרגיל, עוד יעלו ויבואו.

הפעם בפינת המוזיקה, אלבום.

Kings Of Convenience - Quiet is the new loud

הוא יצא ב-2001 כדבר המהפכני ביותר מאז סיימון וגרפונקל: שני בחורים עם גיטרה. האזנתי לו במצטבר עד היום, כנראה כמה חודשים טובים והוא אחד החברים הטובים ביותר שיש לי. מאחת הרצועות מתוכו גם שאול שם הבלוג שלי. השירים כלל והלחן והמילים בנפרד משרים משהו שאני יכולה לנסות לתאר רק כשלווה מזוקקת.

מישהו מתישהו

2010-02-02T01:54:00.002+02:00

איפור, שיער, סטיילינג, צילום ועריכה: יוד מרגוליס

דוגמנית: סאנשיין ליליה

styling, hair, makeup, photography, photoediting: Yud Margulis

model: Sunshine Lilya

שמלה קניתי במכירה הבייתית של עיתונאית/מוכרת ספרים ובחורה מוצלחת באופן כללי, אותה הכרתי דרך נמרוד של איילוק, עוד בתקופה בה היינו מסתובבים יחד לצלם אנשים לבושים היטב לאותו אתר נהדר שכבר לא פעיל היום לצערי...
היא עלתה 74 ש"ח - לפי זה שקניתי שלוש שמלות ב-220 ומגיע לה להיות היקרה יותר :)

שמלות כאלה, בצבעי בז', קרם ושמנת, תמיד עשו לי אסוציאיות מלאכיות. בחורות ברחוב בשמלות הללו תמיד נראו לי נקיות ושלוות. אולי כי כל הבד המתנופף הזה מתקשר לי בראש לעננים ומפלים ואולי כי זה פשוט ככה. אני חושבת שבגלל זה היה לי גם די חשוב לשבור את כל התלתלים הרכים והלוק החולמני בדבר הכי רחוק מזה שיכולתי לחשוב עליו.

Arctic Monkeys - Cornerstone (יו טיוב)

השיר היפה ביותר באלבום הטוב ביותר של הקופים.

נעליים הן הפריט היחיד שקניתי השנה בחנות 'אמיתית'. הן עלו סכום מגוחך למדי, 299, אותו לא ששתי לשלם אבל עשיתי זאת בכל זאת. רק אלוהים יודע למה. אני טוענת לאי שפיות זמנית.

Blonde Redhead - Dr. Strangeluv (יו טיוב)

כשעבדתי בחנות הדיסקים בנתב"ג, האלבום הזה היה מלווה לי משמרות לילה נוראיות במיוחד. השיר הזה נוסטלגיה, השיר הזה נעים והשיר הזה איך שהייתה נשמעת שמלה שכזו אם היא הייתה יכולה לשיר.

פנינים קיבלתי אותן מתנה מאחד הרוכלים בשוק העתיקות של כיכר דיזינגוף ביום שלישי. הוא ראה שאני מסתובבת שם עם מצלמה ורצה שאצלם אותו ואשלח לו. אז כמובן שצילמתי ולקחתי את המייל שלו. כשסיימתי לעשות את זה, הוא הצביע על ערימת תכשיטים ואמר לי לבחור משהו. יש להן צבע ממש נהדר והוא אפילו לא מתקלף כמו להרבה מזוייפות אחרות, רק טיפה.

המדרגות הללו, שנמצאות בכיכר ביאליק ממש ליד בניין פליציה בלומנטל, הן אחד המקומות האהובים עלי בת"א. לא רק שהן יפות כל כך, כל הכיכר נראית ממקום אחר, כאילו מישהו התכוון לבנות את הבניינים שסביבה במדינה אחרת. אני שמחה שזה לא המצב, בכל מקום עם ארכיטקטורה מעניינת הם היו נבלעים, פה יש להם את הייחוד שלהם.

Little Secrets

2010-01-30T06:00:00.002+02:00

המעיל האהוב עלי וכנראה המעיל שצריך להיות האהוב ביותר על האנושות כולה. באמת שאני גאה עד בחילה באוסף המעלים המשובח שלי.

The Subways - Strawberry Blonde

אני מכירה אותם דרך חברה והם כל כך לא כוס התה שלי. או שלה. אבל השיר הזה... למרות המילים הפשוטות-טיפשיות, פשוט, עושה משהו.

כמו כל מי שחולק איתי את האהבה לוינטג', קפלים יכולים להוציא אותי מדעתי ואת עיני מחוריהן. בחצאיות קפלים יש מעין קסם ישן שאני לעולם כנראה לא אדע באמת להסביר.

מעיל וינטג' יד שניה 100 ש"ח חצאית מיס לאגוט חנות יד שניה בתהמ"ח ת"א 10 ש"ח חולצה וינטג' ויצו 30 ש"ח עליונית אדומה פומרנץ 1 ש"ח פפיון שנהבי מתנה שרשרת פפיון יוד מרגוליס קשת הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח נעליים ג'וזף עודפים 50 ש"ח [היה עליהן מעין אבזם-פרח ממש נוראי שתלשתי]

אני יכולה לומר שזו אחת החולצות האהובות עלי, בקלות, כי זה המצב, פשוט יוצא שאני נשמעת כמו תקליט שרוט. זה ללא ספק מראה שתמיד התיישב לי בראש תחת "קלאסי" שרוולים תפוחים ומתנופפים מבד שקפקף, מותן גבוהה ומשהו מתוחכם - שאצלי יישמתי עם הטופ האדום הלא ברור הזה, שהיה תלוי אצלי כמעט שנה בארון בלי שבכלל הבנתי מה לעזאזל. אפילו הצעתי אותו במכירה ביתית בה השתתפתי ואוך, כמה שאני שמחה שהוא חזר אלי. אין כמו לגלות בגדים מחדש - זה כמו לגלות מחדש להקה ממש מוצלחת, רק בצורה שהרבה יותר פשוט לחלוק עם חברים!

Stars - On Peak Hill

את כל הפרידות שלי העברתי איתם. מאנשים, ממקומות, מתקופות. עכשיו הם מתאימים לי בדיוק בתפר בין ישן לחדש. איכשהו חזרתי אליהם אחרי שרק לפני כמה ימים דיברתי עם קט על זה שאין שום סיכוי שאני אשמע אותם יותר לעולם.

חברויות

2010-01-28T06:58:00.005+02:00

שמלה החנות של אסתר בגבעתיים 5 ש"ח גרביונים מתנה נעליים נמצאו ברחוב ג'קט החנות של אסתר בגבעתיים 10 ש"ח חגורה נחמסה מהחצאית לה היא שייכת תיק זויה באלנבי/ברנר 20 ש"ח שרשרת תותים אני הכנתי

צמוד למשקל

2010-01-22T22:37:00.002+02:00

אני חיה בעולם בו "טעים" הוא ערך עליון. באופן מפתיע, ברוקולי בלי כלום, טעים לי. יוגורט 0.5% ללא סוכר, ממש טעים לי. פריכיות אורז טעימות לי והלוואי והיו לי רק ירקות במקרר כדי שעוד שלושה שבועות אני אתעורר, אתמתח ואגלה מול המראה שעל פי הגוף שלי אפשר לפסל בובות ראווה.
העניין הוא, שכל זה לא משנה, הרי זה לא מונע ממני לאכול ככה ש-70% ממה שאני מכניסה לגוף הודות לתזונה הלקויה שלי מוצא את עצמו מרפד לי את הבטן והירכיים.

כשאני מסתכלת על צילומי אופנה ורואה צלעות אני מקנאה, כשאני רואה רגליים כל כך דקיקות שאפשר לראות את מבנה השריר מתחת לעור, זה גורם לי להסתכל על שלי ולתהות איפה טעיתי? באיזה שלב הייתה הנקודה ההיא בין הילדונת הגרומה שהייתי לבין הבחורה ב"מבנה גופה מלא" שגדלתי להיות, איפה המקום המדוייק בציר הזמן של חיי בו יכולתי לסתום את הפה, לא לקחת את אותה תוספת לפסטה, או עוד פרוסת עוגה ולהשתזף היום לאור ההילה המיוחדת הזו שיש רק לבחורות עם רווח בין הרגליים?

הבעיה שלי היא לא עם איך שאני נראית כשאני לבושה, כי אם יש משהו שאני יודעת לעשות כמו שצריך - זה להתלבש ככה שלא יראו. הבעיה היא עם התחת שלי כשאני לא מחביאה אותו מתחת לחצאית בגזרה גבוהה שגם מצרה לי את הירכיים על הדרך, כיוון היא באורך הנכון לעשות את זה. הבעיה היא עם הצמיג בבטן שמראה את פרצופו כשאני מורידה חולצה ובולט בעודו מצקצק בלשונו ושואל "אוי יוד, באמת היית חייבת לאכול גם את ההמבורגר ההוא? לא הספיקה לך הפסטה בשמנת מהצהריים?"

הבעיה שלי היא שבזמן שבחורות רזות יודעות בדיוק מה הן שוות ומפתחות את התסביכים שלהן בהתאם, ובחורות גדולות מפתחות את התסביכים שלהן גם כן בהתאם לאיך שהחברה מתייחסת אליהן - לי לא לחלוטין ברור איפה אני עומדת.

לא ברור לי איך להתמודד עם האמצע הנורא הזה, בו אני מסוגלת להכנס למידות של זארה וטופשופ ועוד להראות חיננית, אבל מעולם לא היה לי רווח בין הרגליים והזרועות שלי לא תמיד נדחקות לחולצות עם שרוולים צמודים, כי הן עבות כמו של מתאבק.
אני לא יודעת איך להתמודד עם 'שמנמנה', ועוד בתור בחורה שכן נראית טוב במידה שלה.

הסתכלתי על עצמי מספיק בכדי לדעת שה-72 ק"ג שלי [על 171 ס"מ] מתפרסים עלי מאוד יפה. אני יודעת שזה הולם אותי ושכל הקימורים האלה, בנוסף לחזה במידה E שממלא לי את החזיה עושים אותי די מושכת, אפילו מאוד אם שואלים בחורים שיצאתי איתם - אבל אני מקנאה.
מקנאה בכל מי שיכולה להכנס לאחת מהחנויות על אלנבי שמחזיקות רק "one size" ובלי למדוד לדעת שהיא תהיה כוסית-על כשהיא תלבש את הסמרטוט ההוא בערב.

בעיה נוספת היא שמספיק לי לראות את המילה הנוראית הזו, "diet", מתנוססת על איזה יוגורט או גלידה כדי לקבל חלחלה ולרוץ למלא קיבתי פחמימות. אבל כן, ניסיתי דיאטות והצלחתי להתמיד בערך שלושה ימים לפני שנמאס לי לאכול אוכל ארנבות ולעמוד מול המראה ולהגיד לעצמי "אבל למה? גם ככה יפה לי, ממש יפה לי. וזה לא שיש לי את התקציב למלתחה חדשה."

כל המחשבות האלה ממלאות אותי בערך אחת לשעתיים, המאבק הזה מכלה אותי, המאבק בין לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, כי הוא באמת יפה, תשאלו את רנואר, רמברנט ובוגרו - או להמשיך לשרוף זמן מול דוגמניות שאני אומרת לעצמי שהייתי מוותרת על כליה כדי להראות כמוהן, בלי באמת להיות בטוחה אם אני מתכוונת לזה.

הקנאה הזו, או נכון יותר, הקטנוניות הזו, באה כי לא בכל יום אני קמה ואני מרגישה טוב עם עצמי - לא בכל יום אני מלאה באנרגיה להתמודד עם העולם שנמצא מחוץ למיטה שלי, או מרגישה שאני מסוגלת לעמוד בציפיות שאני מדמיינת שיש לאנשים ממני, לחברים שלי, והכי גרוע - למה שאני מצפה מעצמי. וכשאני מרגישה שלא עמדתי באותן ציפיות, אני עושה רגרסיה בערך לתקופת בית הספר היסודי, כשילדים הם הכי אכזריים - ובטוחה שפתרון הקסם הוא להטפל למראה החיצוני שלי.

אז אני עוצמת עיניים ממש חזק, מקווה בכל התקווה וכוח הרצון שיש בי שמחר כשאני אקום בבוקר ואתמתח מול המראה, אפשר יהיה לפסל בובות ראווה לפי התבנית של הגוף שלי. בכל יום.

היום בבוקר, בשלב בו אני עומדת עירומה מול המראה ובודקת מאיזו זווית אני נראית הכי רזה, חבר שלי התסכל עלי, חייך בטמטום, ועל דעת עצמו ולגמרי לבד אמר שאני נראית ממש טוב. לשמוע דבר כזה ממנו בלי שאני אכוון אותו בעדינות להבין שהגיע ראש חודש ומגיעה לי המחמאה התקופתית - שווה ערך במידת האושר שלי ללראות שלג נופל או לגלות שזכיתי בלוטו היפני - זה לא שאני מסתובבת בבית לא מוערכת וצריכה להתחנן כדי לשמוע מילה טובה, להפך, אין בחור תומך יותר מזה שלי, פשוט הוא יותר בחור של מעשים ופחות של מילים. לפחות לא כאלה שאומרות בפירוש שהוא לא מרגיש צורך לכסות את העיניים כשהוא רואה אותי בלי איפור.

והדברים האלה, שהוא אומר לפעמים, שחברים שלי אומרים לי לפעמים, כמו גם לראות את התמונות שלי ולחשוב שלא משנה כמה אני רוצה להוריד את אותם קילוגרמים שמפריעים לי, זה מתאים לי, אז למה בכלל לנסות? הם אלה שגורמים לי בסופו של דבר להתמתח מול המראה בבוקר ולחשוב שזה בסדר, לא להיות רזה. אני לא חייבת, כי לכל הרוחות, יש ימים בהם אני מסתכלת על עצמי שניה לפני שאני יוצאת מהחדר, אחרי ששמתי את החזיה הטובה שלי, התלבשתי, סידרתי שיער, התאפרתי ואני מוכנה - ולא יכולה שלא להשתהות רגע, כי באמת ש'וואו'.
והימים האלה הם מה שמחזיק אותי, מה שבסופו של דבר גורם לי לזכור שלעזאזל עם צלעות בולטות ורווח בין הרגליים, יש לי חזה שיכול להרים ולהפיל מדינות וסטייל שמפצה על כל קילוגרם שאולי, בעולם מקביל, לא היה אמור לרפד אותי. אני כן מרוצה מעצמי, למרות התלונות התכופות, אני אפילו מאוד מרוצה מעצמי. ומאמינה, באמת מאמינה, שאם אי פעם באמת אני ארגיש את הצורך לרזות, אז כן, אני אגיע לזה. אבל זה לא חשוב, או דחוף, או אפילו משנה. כי בשורה התחתונה, על כל רגע בו אני חושבת לעצמי שאני לא שווה מספיק, יש חמישה בהם אני יודעת שאני שווה, יותר.

סריג החנות של אסתר בגבעתיים [לא זוכרת אם הוא עלה עשר או חמש] חצאית החנות של אסתר בגבעתיים 10 ש"ח חגורה חנות יד שניה באיזור דיזינגוף פינת בן גוריון 10 ש"ח סיכת פפיון הכל בשקל קינג ג'ורג' 1 ש"ח קשת ועגילים אני הכנתי נעליים סקופ עודפים 25 ש"ח